---

פרשת נשא

---

{כא}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  (כא~כב) וידבר ה' וגו' נשא. הוצרך לומר וידבר פעם ב' ולא הספיק במה שאמר וידבר ה' במספר בני קהת הקודם שבפרשת במדבר, לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר, והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך בני מררי, וענין זה הוא דבר בפני עצמו שאין נשיאות זה בגדר נשיאות בני קהת שהם נושאי הארון, לזה קבע לו דיבור בפני עצמו, ולזה כשצוה על מספר בני מררי אמר בני מררי וגו' תפקוד לא קבע להם דיבור בפני עצמו שאין להם מעלה אלא מנין ממה שאמר תפקוד ולא תשא:

אל משה וגו'. ולהלן במספר אמר ואל אהרן, לצד כי שם בא הציווי לאהרן כדי שיעשה סדר האמור בענין משאם של בני קהת דכתיב ושמו אותם וגו' ולא ימותו, לזה אמר ואל אהרן, מה שאין צורך לזה במשא בני גרשון: (אור החיים)


{כב}  נָשֹׂ֗א אֶת-רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:

 אונקלוס  קַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אַף אִנוּן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קַבֵּל יַת חוּשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אוּף הִינוּן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת, (א) לראות כמה יש (ב) שהגיעו לכלל עבודה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הא דנקט רש"י כמו שצויתיך על בני קהת ולא כמו שנשאת לבני קהת משום דעדיין לא נשא את ראש של בני קהת אלא הקדוש ברוך הוא צוה למשה שישא את ראשם לעיל בפרשת במדבר והמעשה כתיב בפרשה זו לכך נקט כמו שצויתיך על בני קהת ר"ל כך מצוה אני אותך גם על בני גרשון ויהיה מלת גם דבוקה עם לבית אבותם למשפחותם וגו'. ועוד יש לומר דק"ל הול"ל גם אותם כי מלת הם נופל על דבר אחר כגון הם ילכו הם ישרתו אבל על נשא אינו נופל לשון הם אלא אותם לכך פירש כמו שצויתיך וכו' ואתם אינו נופל על שתי מלות אלו על פועל ועל פעל. מצאתי: (ב) הא דלא נקט כך כמו שצויתיך על בני קהת לישא את ראשם משום דק"ל למה לא כתב נשא גם את ראש וגו' ואז לא היה צריך למכתב הם ומתרץ דאי הוה כתיב נשא גם וגו' היה משמע דגם תקבל מנינם מבן כ"ה שנה ומעלה אי נמי מבן חודש ומעלה לכך כתב גם בסוף לומר לך דגם לא קאי אנשא דלעיל אלא קאי אמבן ל' שנה וגו' דלמטה וזהו שנקט שהגיעו לכלל עבודה דהיינו מבן ל' שנה עד בן נ'. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נשא. שם הפעל כמו זכור את יום השבת וטעם נשא. שא: גם הם. בעבור שנשא את ראש הקהתים: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  נשא את ראש בני גרשון גם הם. לפי שבמנין דלעיל שמבן חדש ומעלה נמנו בני גרשון תחלה לפי שהיה גדול מבני לוי שנאמר ובני לוי גרשון וקהת ומררי ובמנין זה דמבן שלשים ומעלה נמנו בני קהת תחלה לפי שעקר עבודה עליהם הארון והמזבחות לכך הזכיר על בני גרשון גם הם כלומר לא הנחתים לגמרי מלמנות אלא גם הם תמנה: (דעת זקנים)


{כג}  מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כָּל-הַבָּא֨ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַֽעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא עַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יַתְהוֹן כָּל דְאָתֵי לְחַיָלָא חֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יַתְהוֹן כָּל דְאָתֵי לְחַיָילָא חֵילָא לְמֶעֱבַד עִבִידְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  תפקוד אותם. כפל לומר תפקוד, פרשתי בפרשת במדבר בענין בני קהת:

לצבא צבא וגו'. ובבני קהת אמר לצבא לבד, כי הם היו נושאים כלי הקודש הפנימיים לזה אמר לצבא, מה שאין כן מה שלפנינו הם צובאים צבא הצובא קודש שהם היריעות וגו' והקרשים וגו' שהם צבא הקודש לזה אמר לצבוא צבא, מעתה הם צובאים הצבא: (אור החיים)


{כד}  זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י לַֽעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא:

 אונקלוס  דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמַטוּל: (אונקלוס)

 יונתן  דָא הִיא פּוּלְחָנַת גְנִיסַת גֵרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמַטוֹל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לעבוד. להקים המשכן ולעשות הלחם ולשחוט ולשמור: ולמשא. שם הפועל וכמוהו ולמסע את המחנות כי משקלי שמות הפעלים משתנים: (אבן עזרא)

 ספורנו  לעבוד ולמשא. לעבוד בחנותם, ולמשא בעת המסע. לפי שלמעלה כשאמר ומשמרת בני גרשון באהל מועד דבר על משמרתם בעת חנייתם אמר כאן שכל מה שהיה תחת עבודתם במשמרת החניה היה גם כן במשמרת המשא בעת המסע: (ספורנו)


{כה}  וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת-יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר-עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת-מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיִטְלוּן יָת יְרִיעַת מַשְׁכְּנָא וְיָת מַשְׁכַּן זִמְנָא חוֹפָאֵהּ וְחוֹפָאָה דְסַסְגוֹנָא דִי עֲלוֹהִי מִלְעֵלָא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְלוּן יַת יְרִיעַת מַשְׁכְּנָא וְיַת מַשְׁכַּן זִמְנָא חוֹפָאֵיהּ וְחוֹפָאָה דְסַסְגוֹנָא דְעָלוֹי מִלְעֵילָא וְיַת פְּרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את יריעות המשכן. עשר (ג) התחתונות: ואת אהל מועד. יריעות עזים (ד) העשויות לאהל עליו: מכסהו. עורות אילים (ה) מאדמים: מסך פתח. וילון (ו) המזרחי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הרא"ם פירש מדכתיב אחריו ואת אהל מועד שהם י"א יריעות עזים הקרוים אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל: (ד) כל זה פירש"י בפרשת ויקהל: (ה) וכאלו אמר ומכסהו וחסרה וא"ו וכמוהו רבים דאם לא כן למה זכר מכסה התחש לבדו ולא מכסה העורות אילים: (ו) כבר מפורש בפרשת במדבר. ומה שפירש המזרחי אינו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מן המזרחי רק הוא תוספת ביאור (ובגור אריה) פירש שם לאפוקי חצי יריעה הכפולה לפני פתח אהל מועד למזרח כדלעיל פרשת תרומה שהיא מחוברת עם שאר היריעות ואין לה שם בפני עצמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומכסה התחש אשר עליו. אחז הכתוב דרך קצרה שלא הזכיר מכסה עורות אילים ויש אומרים ששני המכסים היו דבקים: (אבן עזרא)


{כו}  וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת-מָסַ֣ךְ | פֶּ֣תַח | שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת-כָּל-כְּלֵ֖י עֲבֹֽדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ:

 אונקלוס  וְיָת סְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דְמַעֲלָנָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנֵיהוֹן וְיָת כָּל מָנֵי פּוּלְחַנְהוֹן וְיַת כָּל דִי יִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת וִוילַוָת דַרְתָּא וְיַת פְּרָסָא דְמַעֲלָנָא דִתְרַע דַרְתָּא דְעַל מַשְׁכְּנָא חֲזוֹר חֲזוֹר וְיַת אֲטוּנֵיהוֹן וְיַת כָּל מָאנֵי פּוּלְחַנְהוֹן וְיַת כָּל מַה דְיִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר על המשכן. כלומר הקלעים והמסך של חצר, הסוככים ומגינים על המשכן (ז) ועל מזבח (ח) הנחשת סביב: ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו וית כל דיתמסר להון, (ט) לבני גרשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל דקלעים היו כמו דפנות סביב החצר ואינו נופל בו לשון על המשכן דעל משמע שהיה למעלה על המשכן. ומתרץ דהכי פירושו הסוככים ומגינים על המשכן כלומר דצריך להגיה תיבה אחת אשר סוככים על המשכן כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליו סביב. ויש מקשים למה לא פירש רש"י לעיל בפרשת במדבר דכתיב וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב וגו' ולא פירש שם כלום ולפי מה שפירש הרא"ם ריש פרשת בהעלותך גבי להעלות נר תמיד שבפרשת אמור שלא פירש רש"י שם כלום כתב וזה לשונו כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלות על הלשון ופעם יפרש קצת מהן ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ולא פרש שם כלום עד כאן לשונו ולי נראה דרש"י הוכרח לפרש פה אף שפירושו הוא פשוט משום דהכא כתיב ואת מסך פתח שער החצר וכו' וקשה כפל הלשון למה לי דהיינו פתח והיינו שער. ועוד יש להקשות על הפסיק דבין מלת פתח ובין מלת שער ומפני זה יבא הטועה לטעות ולפרש הקרא כאלו אמר ואת מסך פתח ואת מסך שער החצר ויפרש הקרא מסך הפתח החצר הוא שער המזרחי של חצר ומסך שער הוא מסך פתח אהל מועד שגם הוא נקרא שער החצר מפני שהוא פתוח אל חצר המשכן וזהו שאמר אשר על המשכן כלומר שער החצר אשר הוא סמוך אל המשכן ואל המזבח ועל דכתיב הכא פירוש לשון סמוך הוא והא דכתיב לפני זה ואת מסך פתח אהל מועד פירוש הוא פרוכת המסך שלפני בית קדשי הקדשים ונקרא פתח אהל מועד מפני שהוא עומד בתוך אהל מועד והיה עולה על הדעת לומר שגם הפרכת שלפני בית קדשי הקדשים היה במשא בני גרשון וזה אינו אמת כי פרכת המסך היה במשא בני קהת כדכתיב לעיל בפרשת במדבר ובא אהרן וגו' והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות משום הכי פירש"י הכא אשר על המשכן כלומר הקלעים וכו' הסוככים ומגינים על המשכן כו': (ח) דק"ל כיון דקלעים היו מסבבים על המשכן פשיטא שהיה סביב המזבח שהיה במשכן ועוד שהרי הקרשים היו מגינים על מזבח הזהב ומתרץ דלאו מזבח הזהב הוא שהיה במשכן אלא מזבח הנחשת שהיה חוץ למשכן: (ט) פירוש ולא לכלים הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים. גם לא תפול עליהם לא מסירה ולא עשייה אבל המסירה נופלת על בני גרשון ועוד דאי קאי על הכלים אז היה לו לכתוב אשר יעשה להם לעובדן לכך הביא התרגום דפירש העשייה לשון מסירה וכינוי להם קאי על בני גרשון הנזכרים לעיל שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת כל כלי עבודתם. כשולחנות ויתדות ומיתרות: ואת כל אשר יעשה. להם. לכלי העבודה או למשכן ולמזבח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו ית כל דיתמסר להון לבני גרשון לשון רש"י ואם כן יהיה "יעשה" כמו ואיש במעון ומעשהו בכרמל (שמואל א כה ב) נכסיו אשר הוא עושה בהן והנכון יותר " כל אשר יעשה להם " למשכן ולמזבח כי כלים רבים להם (הרמב"ן)

 ספורנו  ועבדו. בעת החניה תהיה משמרתם על כל הכלים האלה ועל כל הכלים אשר יעשה להם ובשבילם כדי לעבוד כגון צבת ומקבות לנטוע ולעקור היתדות: (ספורנו)


{כז}  עַל-פִּי֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּֽהְיֶ֗ה כָּל-עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֔י לְכָ֨ל-מַשָּׂאָ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כָּל-מַשָּׂאָֽם:

 אונקלוס  עַל מֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְכָל מַטוּלְהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּתְמַנוּן עֲלֵיהוֹן בְּמַטָרָא יָת כָּל מַטוּלְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַל מֵימְרָא דְאַהֲרן וּבְנוֹי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְכָל מַטוּלְהוֹן וּלְכָל פּוּלְחַנְהוֹן וְתִמְנוּן עֲלֵיהוֹן בְּמַטָרָא יַת כָּל מַטוּלְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי אהרן ובניו. ואיזה מהבנים ממונה (י) עליהם, ביד איתמר בן אהרן הכהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דק"ל דהפסוקים סתרו זה לזה דהפסוק אומר על פי אהרן ובניו ואחר כך כתיב ביד איתמר בן אהרן הכהן ומתרץ דפסוק שני פירוש הוא על הפסוק דלעיל איזה מן הבנים ממונה עליהם כו' ומפרש איתמר בן אהרן. ואם תאמר כיון דאין ממונה אלא איתמר למה כתיב לעיל ובניו לשון רבים. אין זה קושיא דבכמה מקומו מצינו לשון רבים על בן אחד כמו ובני דן חושים. ובני פלוא אליאב: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  על פי אהרן ובניו תהיה כל עבדת בני הגרשני. ואי זה מן הבנים ממונה עליהם איתמר לשון רש"י ואינו נכון כי למה יזכיר אהרן אבל פירוש " על פי אהרן ובניו תהיה " שתהיה עבודתם על פיהם הם ימנו בני הגרשוני על עבודתם יאמרו פלוני מבני גרשון יהיה גזבר על ענין כך ויהיה משורר או שוער כך וישא מן היריעות כך וגם במסע לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוו אותם אהרן ובניו והנה כלם צריכין לפקידה שהוא המנוי ואלעזר אמרכל על כל שלשת הנשיאים ואיתמר גזבר על גרשון ומררי ואמר ופקדתם עליהם במשמרת כי משה יהיה עמהם בעת המנוי כאשר יפקידו אליהם המשמרות אבל ביד איתמר תהיה משמרתם שכל אחד יחזיר כליו לידו בחנות המשכן ויאמר לו הרי לפניך כלים המסורים בידי (הרמב"ן)

 ספורנו  לכל משאם. בעת המסע: ולכל עבודתם. בעת החניה: (ספורנו)


{כח}  זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: (ס)

 אונקלוס  דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשּׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּמַטַרְתְּהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  דָא הִיא פוּלְחָנַת גְנִיסַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּמַטַרְתְּהוֹן בְּיַד אִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)


{כט}  בְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית-אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם:

 אונקלוס  בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תִּמְנֵי יַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנֵי מְרָרִי לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תִּמְנֵי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בני מררי. לא הזכיר לשאת שמותם כי הפרשה דבקה: (אבן עזרא)


{ל}  מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנִנוּן כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלָח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנִינוּן כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לעבוד את עבודת אהל מועד. ולהלן בבני גרשון אומר עבודה באהל מועד, לצד כי עבודת בני גרשון היא באהל מועד עצמו שנושאים יריעות המשכן ואהל מועד מכסהו וגו', מה שאין כן בני מררי שעבודתם היא הקרשים והאדנים וגו' שהם עבודת אהל מועד שנושאים אהל מועד, ולזה אמר לעבוד את וגו' הקרשים וגו' שהם עבודת אהל מועד, ולזה לא חש לומר לצבא לבד, שהרי פירש הכתוב דבריו, מה שאין כן בעבודת בני גרשון להעירך בהפרש שבין עבודתם לעבודת בני קהת לצד שבשניהם אמר עבודה באהל ואין היכר בדבריו להפרש שבין שניהם לזה כתב שינוי לצבוא צבא משונה ממה שכתב בבני קהת לצבא, ולצד הפרש שבין בני גרשון לבני מררי העירך בשינוי אחר כמו שכתבנו: (אור החיים)


{לא}  וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכָל-עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו:

 אונקלוס  וְדָא מַטְרַת מַטוּלְהוֹן לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דַפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא מַטְרַת מַטוּלְהוֹן לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְנַגְרוֹי וְעַמוּדוֹי וְחוֹמְרוֹי: (תרגום יונתן)


{לב}  וְעַמּוּדֵי֩ הֶֽחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִֽיתֵדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָ֨ל-כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת-כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם:

 אונקלוס  וְעֲמוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטוּנֵיהוֹן לְכָל מָנֵיהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּבִשְׁמָהָן תְּמַנוּן יָת מָנֵי מַטְרַת מַטוּלְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַמוּדֵי דַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר וְחוּמְרֵיהוֹן וְסִיכֵיהוֹן וּמַתְחֵיהוֹן לְכָל מָאנֵיהוֹן וּלְכָל פּוּלְחַנְהוֹן וּבִשְׁמָהָן תִּמְנוּן יַת כָּל מָאנֵי מַטְרַת מַטוּלְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתדתם ומיתריהם. של עמודים, שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים (כ) סביב, לתלות בהם הקלעים (ל ) בשפתם העליונה בכלונסות וקונדסין, (מ) כמו ששנויה במלאכת המשכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מפרש בזה היכן מצינו שהיה לתרווייהו יתדות ומיתרים. ואם תאמר והא לעיל בפרשת במדבר פירש"י את מיתריו של משכן והאהל ולא של חצר והכא פרש"י דמיתרי החצר היו גם כן לבני גרשון. ויש לומר דהא דפירש רש"י לעיל ולא של חצר ר"ל דמיתרים של המשכן היו כולם במשא בני גרשון אבל של חצר לא היו כולם במשא בני גרשון אלא קצתם במשא בני גרשון וקצתם במשא בני מררי כמו שפירש כאן וקל להבין: (ל) פירש הרא"ם והיו היתדות מחוברים לעמודים שהיה עושה כעין קונדסין שקורין פלו"ש שהן יתדות ארכן ו' ורחבן ג' טפחים ובאמצען טבעת נחושת וכורך שפת הקלעים סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וא"ו ראש א' זקוף למעלה וראש אחד תקוע בעמוד: (מ) בפרשת תרומה בפירש"י מבואר היטב: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדתם ומיתריהם. של עמודים שהרי יתדות ומיתרי קלעים במשא בני גרשון היו ויתידות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא יגביהם הרוח ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים לשפתם העליונה בכלונסות וקונדסין כמו ששנינו במלאכת המשכן לשון רש"י ואיני יודע מה יעשו יתדות בעמודים ועוד מה נשתנו יתדות של עמודים משאר היתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי ולא מצאתי במשנת מלאכת המשכן שיהיו יתדות לעמודים אלא כך שנו שם (פרק ה) היה מחבר את הקונדסין במיתרים ובעמודים ומחברן בתוך יתדות של האהל וכשם שהיו יתדות למשכן כך היו יתדות לחצר שנאמר (שמות כז יט) לכל כלי המשכן בכל עבודתו וכל יתדותיו וכל יתדות החצר (סביב) נחשת זה לשון הברייתא ולא נשנה שם שיהו יתדות לעמודים אבל נפרש כי יתדות ומיתרים של קלעי החצר היו ביד בני מררי ומיתרים ויתדות של משכן והאהל הם שהיו ביד בני גרשון כי "ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם" (בפסוק כו) כנוי ליריעות המשכן ולאהל מועד הנזכרים בראש הפסוק (בפסוק כה) לא לחצר וכן אמר למעלה (ג כו) "ואת מיתריו" שהוא רמז למשכן הנזכר (שם פסוק כה) לא לקלעי החצר ודומה לזה אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו (להלן יח ג) על "שבט אביך" הרחוק לא על "בניך" הקרוב וכן ופדויו מבן חדש תפדה (שם פסוק טז) שב אל בכור האדם לא אל בכור הבהמה הטמאה וכן רבים אבל לפי לשון הברייתא נראה לי שלא היו בני גרשון נושאים אלא בגדים לא נחשת ועצים כלל והוא ששנינו (שם פרק יג) בני גרשון היו ממונים במערב והם ממונים על כלי הארוג ואם כן יהיה פירוש "ויתדותם" של המשכן ושל עמודי החצר "ומיתריהם" של עמודי החצר בלבד וכן אמר למעלה (ג לו) קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו וכל כליו וכל עבודתו ויכלול יתדותיו ולכך יזכיר מיתרים בשניהם ולא יזכיר יתדות רק בבני מררי וטעם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם שיפקיד ביד כל איש במספר שמות לגולגלותם כלי משאם יאמר איש פלוני ישא מן הקרשים כך במספר ופלוני מן הבריחים או העמודים כך במספר לא שיצוה בני מררי בכללם ישאו כל הקרשים והאדנים והעמודים והזכיר זה תחלה בבני מררי בעבור כובד משאם אולי יקל כל אחד ממשאו ויטיל על חבירו והוא הדין גם בבני קהת וגרשון (הרמב"ן)


{לג}  זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל-עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא הִיא פּוּלְחָנַת גְנִיסַת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא רַבָּא: (תרגום יונתן)


{לד}  וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה אֶת-בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  וּמְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא יָת בְּנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְנָא משֶׁה וְאַהֲרן יַת בְּנֵי קְהָת לִגְנִיסַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויפקוד משה ואהרז ונשיאי העדה. טעם שלשתם, משה שליח ה', אהרן הנמסרים לו דכתיב (ג' ט') נתונים נתונים המה לו, נשיאי ישראל המוסרים אותם במקומם לעבוד דכתיב בפרשת במדבר (שם ז') ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה וגו', ומה שלא אמר כן במספר הלוים מבן חדש, לצד כי מספר ההוא היה על פי ה' לצד שהיה המספר גם למה שבעריסה, ואמרו ז"ל (במד"ר פ"ג) שבת קול היתה אומרת באהל זה יש כך וכך, לזה לא הזכיר אלא משה נביא ה': (אור החיים)


{לה}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)


{לו}  וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אלפים שבע מאות. ולא אמר ושבע מאות כדרך שאמר בבני גרשון ושש מאות ושלשים, ובבני מררי ומאתים, וחמש מאות ושמונים, אולי רמז בחסרון ו' לקרח ואותם שמתו עמו שהיו מבני קהת, או אולי כי מספר השבע מאות משונה בהדרגה ממספר האלפים מטעם מעשה קרח, לזה לא אמר ושבע מאות להוסיף על ענין ראשון להשוותם יחד, והגם שלא נתפרסם בתורה במעשה ההוא אלא קרח, אפשר שענף של קרח נטו קצת אחריו, או לצד שלא מיחו בו אחיו וקרוביו: (אור החיים)


{לז}  אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כָּל-הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת קְהָת כָּל דְפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָּא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מִנְיַן סְכוּמֵי גְנִיסַת קְהָת כָּל דְפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  על פי ה' ביד משה. בבני קהת ובני מררי כתיב ביד משה. ובבני גרשון לא נאמר אלא על פי ה' וי"ל שבפרשה של מעלה דאל תכריתו משפחות הקהתי כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לפיכך כתיב כאן דמשה פקד ומפי הגבורה נאמר למשה ובבני מררי דלא כתיב בהו וידבר ה' אלא בני מררי למשפחותם וגו' פירש בסוף הפרשה דעל פי ה' ביד משה היה אבל גבי בני גרשון כתיב למעלה וידבר ה' אל משה אבל אהרן לא נזכר כלל לפיכך לא הוצרך גבי בני גרשון ביד משה: (דעת זקנים)


{לח}   שני  וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  וּמִנְיָנֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְיַן סְכוּמֵי בְּנַי גֵרְשׁוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{לט}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)


{מ}  וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וּתְלָתִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וּתְלָתִין: (תרגום יונתן)


{מא}  אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֔וֹן כָּל-הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַֽהֲרֹ֖ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל דְפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מִנְיָנֵי סְכוּמֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל דְיִפְלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)


{מב}  וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  וּמִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְיַן סְכוּמֵי גְנִיסַת בְּנֵי מְרָרִי לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{מג}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)


{מד}  וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּלָתָא אַלְפִין וּמָאתָן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן תְּלַת אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{מה}  אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מִנְיָינֵי סְכוּמֵי גְנִיסַת בְּנֵי מְרָרִי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)


{מו}  כָּֽל-הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-הַלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל יָת לֵוָאֵי לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּם מִנְיָינַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן וְרַבְרְבֵי יִשְרָאֵל יַת לֵיוָאֵי לִגְנִיסַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{מז}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּ֗א לַֽעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַֽעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְמִפְלַח פּוּלְחַן פּוּלְחָנָא וּפוּלְחַן מַטוּל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחַן מַטַרְתָּא וּפוּלְחַן מַטוֹל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבדת עבדה. הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה (נ) לעבודה אחרת: ועבדת משא. (ס) כמשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר בזמן שהכהנים היו מקריבים ועוסקים בעבודה הלוים היו משוררים ומנגנים במצלתים וכינורות שלהם ועושין עבודה לעבודת כהנים: (ס) (מהרר"ה) כלומר אף על פי שעבודת עבודה פירוש עבודה לעבודה מכל מקום עבודת משא אין פירוש עבודה למשא אלא כמשמעו עבודה שהיא משא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עבדת עבדה. כאשר פרשתי והנה טעם כל הפקודים שהיו מבן ל' שנה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  לעבוד עבודת עבודה. שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת הכהנים וזה היו עושין הלוים כדכתיב בעזרא ובדברי הימים וגבי פסח של חזקיהו שהיו הלוים מפשיטין: (דעת זקנים)


{מח}  וַיִּֽהְי֖וּ פְּקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן תְּמַנְיָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְתַמְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן תְּמַנְיָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְתַמְנָן: (תרגום יונתן)


{מט}  עַל-פִּ֨י יְהֹוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְעַל-מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  עַל מֵימְרָא דַיְיָ מְנָא יָתְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה גְבַר גְבַר עַל פּוּלְחָנֵהּ וְעַל מַטוּלֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ מְנָא יַתְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה גְבַר גְבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וְעַל מַטוּלֵיהּ וּסְכוּמֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופקדיו אשר צוה ה' את משה. ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים שנה (ע) ועד בן חמשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דעת רש"י זכרונו לברכה דהאי ופקודיו קאי על משה דכתיב לעיל פקד אותם ביד משה ואשר צוה כמו כאשר צוה והכי קאמר ופקודים של משה כאשר צוה ה' את משה דהיינו מבן ל' עד בן נ'. וזהו שנקט רש"י ואותן הפקודים היו במצוה מבן ל' עד בן נ'. ואין לתמוה כיון דקאי על משה דלעיל למה כתיב ב' פעמים משה דהיה לו לכתוב אליו במקום משה. יש לומר דהרבה פסוקים מדברים כן כמו ואל משה אמר עלה אל ה' היה לו לומר עלה אלי וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' היה לו לומר מאתו וכן ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך היה לו לומר נשיי וקל להבין. ואם תאמר מאי צריך רש"י לפרש כן והלא כמה פעמים כתיב מבן ל' וגו'. ויש לומר לפי שכתוב ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים ואחר כך נאמר על פי ה' פקד אותם ושמא אתה רוצה לפרש על מנין אחר האמור בפרשת בהעלותך שהוא מבן כ"ה שנים לכך פירש"י ואותן הפקודים כו' והוכחתו מדכתיב אשר צוה ה' את משה משמע שכבר נצטווה עליו ואלו הצוואה מבן חמש ועשרים לא נאמר אלא לאחר מכאן. ויש מפרשים ופקודיו פי' ממוניו ופירש"י אותם הפקודים וכו' כלומר ואתם הממונים אלעזר ואיתמר הממונים עליהם צריכין אף הם להיות מבן ל' ועד בן נ'. מצאתי בשם גדול אחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש איש. על גרשון קהת ומררי: על עבדתו ועל משאו. על כן ופקדיו. ונסמכו פרשת וישלחו מן המחנה בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ופקדיו אשר צוה ה' את משה. מסורת ה' כתיבין אשר וסבירין כאשר ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים ועד בן חמשים לשון רש"י ואם כן יהיה "ופקודיו" כנוי למשה אבל ר"א פירש כי "איש איש" על גרשון קהת ומררי שמינה משה לכל אחד משלשתם על עבודתו ועל משאו כאשר הזכיר למעלה וזה טעם " ופקודיו " של כל איש ואיש הנזכר ויתכן שיהיה " אשר צוה " כפשוטו יאמר שמינה שלשת האחים האלה כל אחד על עבודתו ועל משאו כמו שמפורש למעלה ופקודיו של כל אחד מהם אשר צוה ה' את משה לפקוד אותם לגולגלותם מינה על עבודתו ועל משאו הזכיר שמינה אותם למשפחותם ומינה היחידים לגולגלותם כל אחד על עבודתו ועל משאו וכן הדין שאין בן לוי רשאי לעשות במלאכת חבירו ולא לסייעו בה כמו שאמרו (ספרי קרח ט) וכבר בקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב מיתה שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים (הרמב"ן)

 אור החיים  על פי ה' פקד וגו'. פירוש המינוי שמינה אותם בני קהת על דבר זה ובני גרשון על דבר זה וגו' היו כל הפקידות על פי ה' ואומרו ביד משה פירוש כל המינויים משה מינה אותם לא שצוה לאהרן למנות, ואחר שפקד אותם משה על פי מעשיו היה מתנהג אהרן לשום איש איש על עבודתו, ואומרו ופקודיו פירוש פקודיו שמינה אהרן ובניו על שבט לוי כאמור למעלה גם הוא אשר צוה ה' את משה: (אור החיים)

 ספורנו  איש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו. מנה כל אחד מהם על העבודה שיעשה בעת החניה: ועל משאו. בעת המסע. שידע כמה משקל משאו וידע גם כן פקודיו והוא שידע שמות הכלים שישא הנקובים בשם כאמרו וכשמות תפקדו את כלי משמרת משאם: (ספורנו)

במדבר פרק-ה

{א}   שלישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן-הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל-צָר֖וּעַ וְכָל-זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ:

 אונקלוס  פַּקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְחוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִסְגִיר וְכָל דְדָאֵב וְכֹל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִפְטְרוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִמְצוֹרָע וְכָל דְדָאִיב וְכָל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דְמִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  צו את בני ישראל וגו'. פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום, (פ) כדאיתא במסכת גיטין בפ' הנזקין (גיטין ס.:): וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם (צ) בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח (ק) חוץ לכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה. (ר) וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים: (סז.:), טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא, אומר אני שהוא לשון עצמות (ש) אדם בלשון ארמי, והרבה יש בב"ר אדריאנוס שחיק טמיא, שחיק עצמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות ואם כן מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרה להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן ומתרץ ושמונה פרשיות כו': (צ) מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו: (ק) דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שתהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה א' לזב ומחנה אחד לטמא מת ומדטמא מת מותר במחנה לוי כדלעיל שמע מינה דזב הוא במחנה ישראל: (ר) ואם תאמר מנא ליה לרש"י ויש לומר הא דטמא מת מותר אף בשל לוי יליף ממשה רבינו עליו השלום שהיה לוי וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה: (ש) כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו היא שאם הוא לשון טומאה אם כן היה מחוייב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של פסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה העצם הרא"ם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לו לתרגם כי אם דמסאב לנפשא אלא לטמי עצמות משמע נראה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אלה הם מטומאת שבעה והם מטמאים אחרים על כן לא יצא בעל קרי מחוץ למחנה ואין יד במחנה לצאת חוץ רק כל אחד חופר באהלו כמנהג כל המחנות כלן כי תינוקים יש ביניהם. ופרשת כי תצא מחנה על מחנה קטן ידבר שאין שם אשה והארון ביניהם ואין (ס''א והם) סובבים כי במחנה ישראל השכינה באמצע ועוד אפרשנו במקומו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישלחו מן המחנה. אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר (הרמב"ן)

 אור החיים   צו את בני ישראל וישלחו וגו'. טעם סמיכות פרשה זו לשלפניה, לצד שצוה ה' על הרחקת הלוים מדברים המקודשים ומינה עליהם הכהנים כאמור בסמוך, הטיל גם על ישראל הרחקת את שאינם ראוים ליכנס למחניהם הקדוש: (אור החיים)


{ג}  מִזָּכָ֤ר עַד-נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל-מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת-מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם:

 אונקלוס  מִדְכַר עַד נוּקְבָא תְּשַׁלְחוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא תְּשַׁלְחֻנוּן וְלָא יְסַאֲבוּן יָת מַשְׁרִיתְהוֹן דִי שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִדְכוּרָא וְעַד נוּקְבָא תְּשַׁלְחוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא תִּפְטוּרוּנוּן וְלָא יְסַאֲבוּן יַת מַשִׁרְיַיתְהוֹן דִשְׁכִינַת קוּדְשָׁא שַׁרְיָא בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  נקבה. זבה או נדה או מצורעת או טמאת מת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מזכר עד נקבה תשלחו. כשם שנתגרשו אדם וחוה ונחש מג''ע. וסמך פרשת סוטה לפי שהנחש בא על חוה ונפלו ירכיו דכתיב על גחונך תלך. וסמך פרשת נזיר על שם הפרי שאכל אדם הראשון. ענבמו ענבי רוש: ולא יטמאו. ב'. הכא ואידך ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי שאם יטמאו את מחניהם מטמאים את שם קדשי כדכתיב למען טמא את מקדשי לחלל את שם קדשי: (בעל הטורים)

 אור החיים  אשר אני שוכן. פירוש דוקא כל עוד שהוא שוכן, אבל הוגללו הפרוכות מותרים מצורעים ליכנס למחנות (מנחות צה.): (אור החיים)


{ד}  וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשַׁלְחוּ יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְרָאֵל וּפַטְרוּ יַתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה הֵיכְדֵין עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויעשו כן. מיד קודם שנסעו והטמאים בנסעם יסעו בין דגל אפרים לדגל דן על דרך סברא כי לא פורש. ונסמכה פרשת איש או אשה כי הצרעת והזוב יבואו בעבור מעל. וטעם להזכיר זאת הפרשה פעם אחרת להזכיר ואם אין לאיש גואל: (אבן עזרא)


{ה}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ו}  דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַֽעֲשׂוּ֙ מִכָּל-חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּֽיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ וְיֵחוֹב אֱנָשָׁא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אוֹ אִיתְּתָא דִי יַעֲבְדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ וְיִתְחַיֵיב בַּר נַשׁ הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' (ויקרא ה, כא), ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד שכתוב והתודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם מכל חטאת האדם. כמו אשר יעשה האדם מכל חטאת לחטוא בהנה מכל מה שיחטא איש באיש וכחש בעמיתו ואמר למעל מעל בה' שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו ולפי שכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ כו) ולא בא לחדש אלא גזל הגר דבר בו בלשון קצרה ואמר בכאן איש או אשה מפני שאין דרך האשה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל (פסוק ט) לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות ולכך הזכירם בכאן או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה כי עדיין לא הזכירה רק ברמז מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב כח) וכן הם יאכלו בלחמו (ויקרא כב יא) אבל לא ביאר דין התרומה שתנתן לכהן כלל והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש לה' ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים היא ולא נזכרה מנחת הסוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה והשלים בכאן את דינה ועוד בעבור שיחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה ולפיכך אמר בפרשה (להלן ו ב) איש או אשה כי יפליא ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב) למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והטעם כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד יא) וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלהיו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מכל חטאת האדם. סמך לשילוח הטמאים שע''י חטאת האדם שחטא אדם הראשון שאכל מן העץ והנחש הטעה את האשה והוציאה שם רע באדם הוכו הג' הנחש בצרעת ואשה בזיבה ואדם במות וכסדר קללתם מנאם כאן צרוע דהיינו נחש וזב דהיינו אשה וטמא לנפש דהיינו האדם שנענש במות תמות: ל. מעול מעל. בה'. לומר שכל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה: הנפש ההוא. והתודו. רמז שכל המומתים מתודים בעת יציאת הנפש: (בעל הטורים)

 אור החיים  איש וגו' כי יעשו מכל וגו'. אמר למעול ולא אמר ומעלו מעל, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ספרי פסיקתא ב' ב"ק קי.) שאמרו שהכתוב מדבר במשקר בממון חברו ונשבע לו לשקר, והגם שכבר נאמר הדבר בפרשת ויקרא, חזר ונשנה לפרטי הדינים שנתחדשו בו, כפי זה יעיר הכתוב כי משעת מעשה החטא שהוא הגזל וכפירת ממון יחשוב הוא למעול מעל בה' לישבע בשמו כשיתבעוהו לדין, שאם לא כן הרי הוא בהשבון, והוא אומרו כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא גזילת ממון חברו משעת מעשה הנה הוא מסכים למעול מעל בה':

ואשמה הנפש ההוא. לצד שהוא חטא בשבועה בה' יפעיל הגרעון בנפש, ושינה ה' לומר לשון יחיד וכל מה שלפניו ומה שלאחריו לשון רבים, מלפניו אמר כי יעשו וגו', מלאחריו והתודו, ותמצא שאמרו בגמרא כי כשירגישך הכתוב בכגון זה הוא הרגש גדול, ועיין מה שכתבנו מזה בפרשת ויקרא (ז' כ"א). גם דקדק לומר תיבת ההוא ללא צורך, יעורר הכתוב שהפגם הלז יעשה רושם למקור נפשות עם בני ישראל שתקרא נפש, וכדי שלא תבין שעל המועל הוא מדבר לזה אמר ההוא ולא אמר ואשמה נפשו, ועיין מה שכתוב בזוהר (אחרי ס"ז.) בפירוש פסוק נפשי אויתיך בלילה בדיוק נכון: (אור החיים)

 ספורנו  למעול מעל בה'. כבר באר הקבלה שזה נאמר על גזל הגר כי אמנם הגוזל אותו מחלל שם אלהיו בעיני הגר אשר בא לחסות תחת כנפיו ולכן יקרא מועל בקודש וחייב אשם כמשפט כל מועל בו: (ספורנו)


{ז}  וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת-חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת-אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַֽאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ:

 אונקלוס  וִיוַדוּן יָת חוֹבֵיהוֹן דִי עֲבָדוּ וְיָתֵב יָת חוֹבְתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְחֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לִדְחָב לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹדוּן יַת חוֹבֵיהוֹן דְעָבָדוּ אִין מָמוֹנָא אֲנַס לְחַבְרֵיהּ וְיָתוּב יַת חוֹבְתֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחוֹמֶשׁ דְמוֹי יוֹסֵף עֲלוֹי וְיִתֵּן קַרְנָא וְחוּמְשָׁא לְמַאן דְאִתְחַיֵיב לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את אשמו בראשו. הוא הקרן (ת) שנשבע עליו (בבא קמא קי.): לאשר אשם לו. למי (א) שנתחייב לו (כתובות יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דממון המשתלם בראש הוא ומפרש ואיזה נקרא קרן אותו שנשבע עליו ר"ל אותו ממון שנשבע עליו לאפוקי חומש: (א) דק"ל למה לא כתיב לאשר גזל לו אלא לאשר אשם לו משמע למי שהקרן שלו כגון שאיש אחד הלוה לנגזל וזה בא וגזל מידו חייב ליתן למלוה שהלוה לנגזל וזהו שנקט רש"י למי שנתחייב לו ר"ל למי שנתחייב הנגזל לו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והתודו. איזה מהם שיהיה איש או אשה: בראשו. כאשר הוא. לא פחות ממנו: וחמישתו יוסף עליו. אם הוא מתודה מעצמו ואם יש עדים עליו יוסף שני חמישיות ומעתיקי הדת אמרו חומש החומש ודעתם רחבה מדעתנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  והשיב את אשמו. שינה לדבר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר לשון רבים והתודו, לצד שהוידוי שוים הם בו, מה שאין כן האשם אינו בהשואה, לצד שהוא בעולה ויורד כאמור בפרשת ויקרא, וגמר הכתוב לדבר בשיעור זה לשון יחיד, כי אין צורך לשנות לכתוב בענין אחר: (אור החיים)


{ח}  וְאִם-אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָֽאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָֽאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַֽיהֹוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר-בּ֖וֹ עָלָֽיו:

 אונקלוס  וְאִם לֵית לִגְבַר פָּרִיק לַאֲתָבָא חוֹבְתָא לֵהּ חוֹבְתָא דִמְתֵב קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא בַּר מִדְכַר כִּפּוּרַיָא דִי יְכַפֵּר בֵּהּ עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא אִית לְגַבֵּיהּ פָּרִיק לְאָתָבָא חוֹבְתֵיהּ לֵיהּ חוֹבְתֵיהּ דִמְיֵיתַב קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא יִתֵּן בַּר מִדְכַר כִּפּוּרַיָא דִי יְכַפֵּר בֵּיהּ עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם אין לאיש גאל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים: להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו. (ב) ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר (ג) שמת ואין לו יורשים: האשם המושב. זה הקרן (ד) והחומש: לה' לכהן. קנאו השם, (ה) ונתנו לכהן שבאותו (ו) משמר: מלבד איל הכפורים. האמור בויקרא (ז) שהוא צריך להביא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה לרש"י כיון שגזלן כופר לו וזה שהשביעו הוא כבר מת אם כן היאך בא שזה רוצה לשלם ומתרץ כשנמלך כו': (ג) ואם תאמר בפרשת בהר כתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל ופירש"י וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל ומתרץ אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו ר"ל דודאי יש לו גואל אלא שאין לו גואל עשיר שיוכל לגאול ממכרו ולמה לא מתרץ דמיירי בגר שאין לו יורשים כמו שמתרץ הכא. ויש לומר דהתם אי אפשר לומר בגר דהא כתיב ומכר מאחוזתו דהיינו מירושת אביו ולגר אין לו ירושה מאביו וגם הכא אי אפשר לתרץ כהתם דכל אדם רוצה לקבל האשם דהיינו קרן וחומש בין עני ובין עשיר: (ד) והא דלא נכתב לעיל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ולא נכתב המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישתו וגו': (ה) דאם לא כן אם הוא לה' אינו לכהן וכן ההיפך ואין לומר שניהם לה' האימורים והבשר לכהנים, לה' ולכהן מיבעי ליה: (ו) ואם תאמר דלמא לאיזה כהן שירצה אף על פי שאינו באותו משמר ויש לומר מדכתיב אחריו מלבד איל הכפורים וגו' ר"ל דזה יתן לכהן מלבד אותו איל הכפורים ואיל הכפורים נותן דוקא לכהן שבאותו משמר כדכתיב בפרשת שופטים חלק כחלק יאכלו וגו' אם כן אף קרן וחומש אינו נותן אלא לכהן שבאותו משמר: (ז) (פענח רזא) כי מלשון מלבד משמע שכתוב כך בתורה שחייב בה לכך צריך לומר האמור בויקרא והוצרך להזכירו פה דסלקא דעתך אמינא היכא דמחזיר הגזילה לבעלים צריך קרבן להתכפר לו מן השמים אבל היכא דיהיב ליה לכהן זה יהיה כפרתו קא משמע לן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המושב לה'. בעבור ידאת השם השיבו: (אבן עזרא)

 ספורנו  המושב לה'. כי כשאין הבעלים קיימים ראוי להשיב הגזל לבעלי בעליו והוא האל יתברך כענין שאמרו רבותינו ז''ל (מציעא פרק המפקיד) מת העבד יחזיר לרבו: (ספורנו)


{ט}  וְכָל-תְּרוּמָ֞ה לְכָל-קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְקָרְבוּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל דִיקַרְבוּן לְכַהֲנָא דִילֵיהּ יְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות, ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט) ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן: (רש"י)

 הרמב"ן  וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. יאמר כי תרומה אשר יקדישו בני ישראל אותה כלומר שירימוה ויקדישוה תהיה לכהן כי בעבור שאין לתרומה שעור אמר הכתוב כי כל אשר יפרישו ממנה תהיה לכהן כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה אליו לא שיטלנה הכהן בזרוע וזהו פשוטו של מקרא וכך אמרו בספרי (נשא ל) רבי עקיבא אומר בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת ועוד שנו שם בספרי אשר יקריבו לכהן אמר ר' ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן מה ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה לפי שהוא אומר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך וגו' אבל לא שמענו מה יעשה בהם ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתונין לכהן ופירש רש"י וכי תרומה מקריבין לכהן והלא הוא עצמו מחזר עליה בבית הגרנות ואינו מחוור אבל פירושה (כי) על דעת רבי ישמעאל לא יבא לשון הקרבה בתורה אלא בקרבים על גבי המזבח לפיכך דרש " אשר יקריבו " בבכורים שהם טעונין תנופה והגשה יאמר הכתוב כי כל הבכורים אשר יקריבו הבעלים לשם לכהן המקריב לו יהיה ומה שאמר לפי שנאמר תביא בית ה' אלהיך ואיני יודע מה יעשה בהן לומר שעדיין לא למדנו בבכורים שיהיו ממתנות כהונה כלל ובכאן הוא שלימד עליהן תחילה שיהיו נתונין לכהן אבל אחרי כן חזר ושנאה בפרשת כהונה (להלן יח יג) בכורי כל אשר בארצך לך יהיה ששם חזר ושנה גם כן תרומה וקדשים כדי שיכלול כל מתנות כהונה יחד ויכרות בכולן ברית מלח (שם פסוק יט) ועוד לדברים שנתחדשו שם בפרשה כל טהור בביתך יאכלנו (שם פסוק יג) ולמדנו עוד מכאן שיהו הבכורים לאנשי משמר שיקריבום ואינם לכל כהן שירצה כתרומה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהז לו יהיה. מוקי לה בספרי בבכורים: יקריבו. בגימטריא הם הבכורים: (בעל הטורים)

 אור החיים  וכל תרומה וגו' לו יהיה וגו'. צריך לדעת למה כפל הכתוב ענין אחד ג' פעמים וכל תרומה וגו' לו יהיה, ואיש את קדשיו וגו', איש אשר יתן וגו'. עוד למה כפל לומר ג' פעמים לו יהיה, ורז"ל בספרי פירשו לו יהיה בא לתת הבכורים שנקראו ראשית כתרומה המובאים בית ה' שיהיו לו לכהן נתונים. לו יהיו שאמר בפסוק ב' לומר שאם הכהן הקריב קדשיו אפילו במשמרה שאינה שלו הרי הם שלו, ואומרו ואשר יתן לכהן לו יהיה אם נתן לו פדיון בכור בנו ומת אחר ל' יום לכהן לו יהיה ולא יחזירם, והרבה דרשות כיוצא בזה, אבל צריכין אנו ליישב המקרא על פי פשוטו. ונראה לפרש ג' כתובים הבאים כאחד שהם מלמדים כללות כ"ד מתנות אשר חלק ה' לכהנים, וכתבם רמב"ם בפרק א' מהלכות בכורים וזה לשונו כ"ד מתנות שנתן לכהנים נחלקים לה' חלקים, שהם ג'. הא' הם קדשים שזוכים מן המקדש ואלו הם. בשר חטאת. בשר אשם. שלמי ציבור. מותר העומר. שירי מנחות. שתי הלחם. לחם הפנים. שמן מצורע. עורות קדשים. חזה ושוק של שלמים. המורם מן התודה. המורם מאיל נזיר. בכור בהמה טהורה. והבכורים. הרי אלו י"ד מתנות שכולן צריכין הבעלים להביאם וליתנם לכהן וכולן קדש. חלוקה ב' הם התרומה. ותרומת מעשר. והחלה. והג' הם המתנות. וראשית הגז. שדה אחוזה. פדיון הבן. פדיון פטר חמור. גזל הגר. והחרמים. שהם חולין ועל הכהן לחזר אחריהם עד כאן:

ואלה הם דברי הכתובים, כנגד חלוקה ראשונה שהם י"ד מתנות שיש בהם ב' הדרגות שהם קודש וצריכין ישראל להביאם וליתנם לכהן אמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל הרי הזכיר עליהם שם קודש, אשר יקריבו לה' הרי הזכיר הבאתם שהם יקריבו אותם למקום המקודש. וכנגד חלוקה ב' שהם תרומה ותרומת מעשר וחלה אמר ואיש את קדשיו לו יהיו, הזכיר לשון הקדש לומר כי מדבר במתנות המקודשים, ולא הזכיר בהם הקרבה כי הכהן יחזר אחריהם. וכנגד ז' מתנות אמר איש אשר יתן לכהן לא הזכיר שם קדושה לצד שהם חולין גמורים, ודקדק לומר אשר יתן שאין לכהן זכות בהם אלא משעת נתינה כדין המתנות עד שיגיע ליד המקבל, ועיין מה שכתבתי בהלכות. מתנות כהונה (פרי תואר סי' ס"א), ואמר לו יהיה שאין הכהן יכול למאן שלא ליקחם כאמור בדבריהם (יו"ד ש"ו ד'). ומעתה יש טעם נכון במה שחלקם הכתוב לג' הדרגות לומר על כל אחת ואחת מג' חלוקות לו יהיה, שצריך לקחת כל הבא לו מהם, ולא היה נשמע אם היה אומר על חלוקה אחת מהם לבד: (אור החיים)

 ספורנו  וכל תרומה. כבר באה הקבלה שהתרומה האמורה בזה המקום היא הבכורים הנקרבים לאל יתברך כמו שמנהג להקריב בכורים לבעל הקרקע כאמרו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' ואמר כאן שכמו שגזל הגר המושב לה' הוא נותנו לכהן של משמר כמו כן הבכורים הנקרבים לאל יתברך הוא נותנם לכהן של משמר: (ספורנו)


{י}  וְאִ֥ישׁ אֶת-קֳדָשָׁ֖יו ל֥וֹ יִֽהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: (פ)

 אונקלוס  וּגְבַר יָת מַעֲשַׂר קוּדְשֵׁהּ דִלֵהּ יְהוֹן גְבַר דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר יַת מַעֲשֵר קוּדְשׁוֹי דִילֵיהּ יְהוֹן וְלָא חַסְרִין נִכְסוֹי גְבַר מַה דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִילֵיהּ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים. (ח) ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי. ומדרש אגדה, ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה (ט) לעשות: איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו: לו יהיה. ממון הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה היא לבעלים: (ט) למודה רגילה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואיש את קדשיו לו יהיו. טעמו ברשות המקדיש הם שיתנם לאיזה כהן שירצה והזכיר זה בעבור מתנות כהונה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואיש את קדשיו לו יהיו. הנכון בכתוב הזה שיאמר שכל קדשי האדם יהיו שלו לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש ואיש אשר יתן לכהן כאשר צויתיו לו יהיה כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל שם יט כד) הם לאיש כממונו וכן מעשר בהמה (שם כז לב) אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח) שיתנו הם לכהן אשר ינתנו לו מיד הבעלים לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים וזה הנכון בפשוטו והוא דעתו של אונקלוס וכדרך זה נדרש בספרי (נשא לא) אמרו כל הקדשים היו בכלל שנאמר ואיש את קדשיו וגו' משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים הזכירו אף תודה ושלמים ופסח מפני שאף הם לבעלים אבל לא הוצרך הכתוב הזה בהם כלל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואיש את קדשיו לו יהיו. וסמיך ליה פרשת סוטה לומר שמי שמשהה קיני הנשים ואינו מקריבם כדדך שעשו בני על. הוי כאלו שכבום: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואיש את קדשיו לו יהיו. אבל שאר קדשים והם תרומות ומעשרות אף על פי שהם מוקדשים לה' אינם לשום כהן מיוחד אלא לאותו כהן שיתנום אליו הבעלים: איש אשר יתן לכהן. אבל כשהאחד מהבעלים יתן לכהן איזה קדש לא יהיה עוד בכלל קדשיו אבל לו יהיה לכהן המקבל ולא יוכלו הבעלים ולא שאר הכהנים להפקיעו ממנו: (ספורנו)


{יא}   רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יב}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי-תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָֽעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי תִסְטֵי אִתְּתֵהּ וּתְשַׁקֵר בֵּהּ שְׁקָר: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרוּם תִסְטֵי אִנְתְּתֵיהּ וּתְשַׁקֵר בֵּיהּ שְׁקָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  איש איש כי תשטה אשתו. מה כתוב למעלה מן הענין, ואיש את קדשיו לו יהיו, (י) אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה: איש איש. ללמדך שמועלת בשנים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה: כי תשטה אשתו. שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, (כ) דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב. (משלי ו, לב) ופשוטו של מקרא, כי תשטה, תט מדרכי צניעות (ל) ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבור, (שם ד, טו) אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה): ומעלה בו מעל. ומהו המעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה אינו דורש הסמוכים אלא אותן שאינן נכתבו במקומן שבודאי לא נכתבו אלא לדרשא מכל מקום מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לתרומה וקדשים ודאי לא נסמכו זו אצל זו אלא לדרשא. (גור אריה) פירוש דלאו סמיכות הפרשה ק"ל דאם כן למה נסמכה פרשת סוטה לקדשים מיבעי ליה כדרכו אלא ק"ל דלא ה"ל להתחיל הפרשה באיש אלא באשה לומר אשה כי תשטה ומעלה וגו' שהיא עיקר החטא לכן פירש מה כתיב למעלה וגו' שהוא עיקר החטא ע"כ איש איש מלמד שמועלת בשנים עיין שם יותר: (כ) כלומר שיצרם הרע מורה להם היתר וזהו השטות דאם לא כן למה חייבים מיתה כיון דשוטים היו: (ל) דוקא נקט רש"י מדרכי צניעות ולא אמר מדרכי תורה דמדרכי תורה משמע דודאי הוא שזינתה ואם ודאי שזינתה אין משקין אותה לכך נקט מדרכי צניעות ר"ל שראה מחבקת ומנשקת עם איש אחר וספק הוא אם זנתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם תשטה. בעבור ומעלה בו מעל: תשטה. תסור מהדרך הישרה וכן שטה מעליו ועבור: (אבן עזרא)

 אור החיים  דבר וגו' ואמרת וגו' איש איש וגו'. כפל לומר דבר ואמרת, גם שינה את לשונו, גם כפל לומר איש איש, לצד שיש ב' הדרגות בסוטות א' נקיה ואחת טמאה, הטמאה תצבה בטנה ותפול ירכה וגו', והטהורה משבחת ונזרעה זרע, לזה אמר דיבור ואמירה, דיבור לטמאה, ואמירה רכה לטהורה אשר יקנא לה בעלה, כי ה' יתמוך לבה ביעודים הנאמרים אם לא נטמאה האשה, ולטעם זה עצמו כפל לומר איש איש, והוא על דרך אומרם ז"ל (מגילה יב:) באומרו ומעלה בו מעל אם מעלה בו מעל איהו בקרי וכו', ומעתה יאמר אדם אם קינא לאשתו ויודע הוא בעצמו שאין בו מעל תהיה בדיקתה אצלו ממעשיו במקום השקאה ויאמר להחזיקה בטהרה אפילו אחר קינוי וסתירה, לזה אמר איש איש בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור בין אשר לא טהור צריך להביאה אל הכהן:

ואולי כי לזה כיון הכתוב בכפל דבר ואמרת, בין למי שחושב שלא להביא מטעם שיודע בעצמו שהוא טהור, גם כדי שלא יריע חזקתו, ואומרו ואמרת אמירה רכה להחפץ בדבר, או לכל אחד ואחד ישנו בדיבור קשה ואמירה רכה, מי שיש בו מעל הגם שיש לו דיבור קשה כי תגלה רעתו בקהל אף על פי כן יש לו טובה להרחיקו ממכשול לבל ישכב עם טמאה בתמידות, ולמי שהוא נקי יש לו דיבור קשה להכריחו לבזות באשתו, ויש לו אמירה הסועדת הלב שתנקה האשה ונזרעה זרע וגו': (אור החיים)

 ספורנו  כי תשמה אשתו. תסטה מדרכי צניעות: ומעלה בו מעל. חללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות כחבוק ונשוק זולת אישה ודומיהם: (ספורנו)


{יג}  וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת-זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵֽעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה:

 אונקלוס  וְיִשְׁכֻּב גְבַר יָתַהּ שָׁכְבַת זַרְעָא וִיהֵי מְכַסָא מֵעֵינֵי בַעְלַהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסָהִיד לֵית בַּהּ וְהִיא לָא אִתַּחָדַת: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁמֵשׁ גְבַר חוֹרָן עִמָהּ תַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס וִיהֵי מְכַסֵי מֵעֵינֵי בַּעֲלָהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסַהֲדוּ בְּרִיר לֵית דְמַסְהִיד בָּהּ וְהִיא לָא אִתְחָדָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושכב איש (מ) אותה: איש. פרט לקטן ומי שאינו איש (סוטה כו:): אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה (יבמות צה.), (נ) כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו: ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא, (סוטה כז.) הא אם היה רואה (ס) ומעמעם (ס"א ומעלים) אין המים בודקין אותה: ונסתרה. שיעור שתראה (ע) לטומאת ביאה: ועד אין בה. הא אם יש בה אפילו עד אחד (פ) שאמר נטמאת, לא היתה שותה: ועד אין בה. בטומאה אבל יש עדים לסתירה: נתפשה. נאנסה, (צ) כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל ומעלה בו מעל ושכב איש משמע דב' ענינים הם לכן פירש ומהו המעל ושכב וגו' כאלו כתיב ששכב איש אותה ואין לומר ששכב איש אותה באמת דאז אין משקין אותה וסדר הכתובים כן הוא כי תשטה ועברה מדרכי צניעות ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם ממנו בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאת רק קנא לה אף שלא חמס בכפה והביא האיש את אשתו וגו'. הרא"ם: (נ) הכי גרסינן ושכב איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה מבעלה (יבמות צה) פירוש כששכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת אשתו מחמת זנות אחותה מבעלה דהוה אמינא שיפסלנה מקל וחומר ומה מי שבא על איסור קל נאסר האוסר מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר פירוש רש"י איסור קל אשת איש שיש לה היתר על ידי גט אם זנתה אשתו נאסר בה בעלה האוסרה לכל העולם מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותה עליו כל ימי חייה אינו דין שנאסר האוסר שתיאסר אשתו על בעלה האוסרת את אחותה לבעלה לכך נאמר אותה לומר שכיבתה פוסלתה וכו' (יבמות דף צה ע"א). וטעות נפל בדברי רש"י מפי הגאון מורינו הרב יצחק כהן זכרונו לברכה. ומצאתי כתוב דהאי מעשה בב' אחיות וכו' צריך להיות בפסוק איש איש שפירש"י שמועלת בשנים באיש של מעלה ובאיש של מטה והכי איתא במדרש באיש שלמעלה ובאיש שלמטה אמר לה הקדוש ברוך הוא באישך את משחקת שמא בי את משחקת ומעשה בשתי אחיות וכו': (ס) ר"ל דשני דברים הם וכולם נתמעטו מפסוק זה מעיני פרט לסומא אף על פי שיודע שזינתה הואיל ואינו רואה אינה שותה ומונעלם משמע אם היה רואה ומעמעם ששניהם יחד אין המים בודקין אותה. ומעמעם כמו גחלים עוממות והוא תרגום של כהה: (ע) פירוש האי והיא נטמאה דכתיב אחר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דאי סלקא דעתך נטמאה ממש הא כבר כתיב לעיל ושכב איש אותה והיינו נטמאה והיא נטמאה דכתב רחמנא למה ליה אלא לשיעור טומאה הוא דאתא: (פ) ואם תאמר מהיכא נשמע דיוק זה מדכתיב ועד אין בה הא קיימא לן כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים מדהוצרך הכתוב לפרט לא יקום עד אחד משמע כל עד שבתורה שנים אלא אם כן פרט בו הכתוב אחד כמו שפרש"י בפרשת שופטים ואם כן הכא כתיב עד סתם משמע שנים אין בה אבל אחד יש בה. ויש לומר דקרא ועד אין בה קאי על והיא לא נתפשה ולא על וקנא את אשתו והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקות אותה כלומר עד אין בה שהיא לא נתפשה שאין כאן ב' עדי טומאה אלא עד אחד ראה שנטמאה אין משקין אותה אלא אסורה על בעלה (סוטה דף ב') והאי מלת הא הוא כמו והא למדת ולא דיוקא היא כי לא לדיוקא אתיא רק מסקנא דמלתא הוא הא למדת אבל יש בה וכו' ותו קשה לרש"י למה מהימן עד אחד לאוסרה על בעלה ומתרץ ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים בסתירה והואיל ובסתירה יש שני עדים שאומרים שראינו שנסתרה עם פלוני כשיעור טומאה ועד אחד בא ואמר שנטמאת רגלים לדבר הוא דמהימן דודאי זינתה כיון שיש גם עדי סתירה לכך נכתב הקרא דועד אין בה כאן כדי ללמדך דקאי אונטמאה דלעיל כלומר שיש עדי סתירה ולכך מהימן עד אחד ואי לא נכתב כאן לא הייתי יודע שיש עדים בסתירה: (צ) והכי קאמר קרא ועד אין בה כלומר שנים אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה אלא מעיד שעשתה ברצון אסורה לבעלה ודין בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שכבת זרע. השכיבה הידועה כי עקרה לזרע: ונסתרה שלא גלתה היא הדבר ואפילו עד אחד אין בה שתהיה חשודה בעבורו: והיא לא נתפשה. בעדים אנשים או על ידי נשים עד שתהיה חשודה: (אבן עזרא)

 ספורנו  ושכב איש אותה. שכן דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה: ונעלם מעיני אישה. אף על פי שקדמו כל אלה יקרה שיהיה הדבר נעלם מעיני אישה כאילו תכהינה עיניו מראות שאם היה יודע ושותק לא היו המים בודקין את האשה כלל כמו שביארו ז''ל: ונסתרה. אחר כל אלה ונודע זה לאישה: (ספורנו)


{יד}  וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ-קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת-אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אֽוֹ-עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ-קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה:

 אונקלוס  וְיֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא מְסָאֲבָא אוֹ עֲבַר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא לָא מְסָאֲבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיעִבַּר עֲלוֹי רוּחַ קִנְאָתָא וִיקַנֵי יַת אִתְּתֵיהּ וְהִיא אִסְתְּאָבַת אוֹ עָבַר עֲלוֹי רוּחַ קִנְאֵיתָא וִיקַנֵא יַת אִתְּתֵיהּ וְהִיא לָא אִסְתְּאָבָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועבר עליו. (ק) קודם לסתירה: רוח קנאה וקנא. פירשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני: והיא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע (ר) אם נטמאה אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) משמע דמקרא מסורס כמו שמפורש למעלה: (ר) פירוש לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה כפי המובן מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה דהא ונעלם מעיני אישה כתיב ודרשו רבותינו זכרנם לברכה שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועבר עליו. לשון זכר וכן רוח גדולה וחזק מאד. וטעם עבר. שעל' במחשבתו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ועבר עליו רוח קנאה. רוח טהרה להתרות בה מאחר שידע ששטתה מדרכי צניעות: וקנא את אשתו. התרה בה ואמר אל תסתרי עם איש פלוני: או עבר עליו רוח קנאה. רוח שטות בלתי סבה ראויה שיקנא: והיא לא נטמאה. אבל אם עברה על התראתו ונסתרה אף על פי כן: (ספורנו)


{טו}  וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ֘ אֶל-הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת-קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָֽאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא-יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא-יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי-מִנְחַ֥ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן:

 אונקלוס  וְיַיְתֵי גַבְרָא יָת אִתְּתֵהּ לְוַת כַּהֲנָא וְיַיְתֵי יָת קֻרְבָּנַהּ עֲלַהּ חַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא שְׂעָרִין לָא יְרִיק עֲלוֹהִי מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלוֹהִי לְבֻנְתָּא אֲרֵי מִנְחַת קִנְאָתָא הוּא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכָּרַת חוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְטוֹל דְלָא אַיְיתִי גַבְרָא הַהוּא אַפְרָשׁוּתָא וּמַעַשְרָא אִסְתְּקַף עֲלוֹי דְיַיתֵי יַת אִנְתְּתֵיהּ לְכַהֲנָא וּמְטוֹל דְאִיהִי אַטְעִימַת לְגִיוֹרָא תַפְנוּקִין אִסְתְּקַף עֲלָהּ דְיַיְתֵי יַת קוּרְבָּנָהּ דְקַיִץ עֲלָהּ מִדִילָהּ חַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא דְשַעֲרֵי דְהִינוּן מֵיכְלָא דִבְעִירֵי לָא יְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא אֲרוּם מִנְחַת קִנְאֵיתָא הִיא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכְּרַת חוֹבִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  קמח. שלא (ש) יהא מסלת: שעורים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה (סוטה יד.): לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור (ת) והיא עשתה בחשך: ולא יתן עליו לבונה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר אל גבעת הלבונה, (שיר השירים ד, ו) והיא פירשה מדרכיהן: כי מנחת קנאות הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר: מנחת קנאות. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כתב הרא"ם הרב הודיע הטעם למה מיעט סולת וחטים דאין לפרש דכוונתו להודיע שקמח ושעורים דכתיב בקרא למעט סולת וחטים שזה פשוט הוא דזיל קרי בי רב הוא: (ת) כלומר דשמן היינו יצהר שקרוי שמן כדכתיב דגנך ותירושך ויצהרך ויצהר הוא לשון צוהר צהרים שהוא אור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והביא. בעל כרחה: עליה. עמה או בעבורה: קמח שעורים. אמרו רבותינו היא עשתה מעשה בהמה תביא מאכל בהמה ומנחת הנדבה היא סולת חטים לזכרון לטוב. וזאת המנחה מזכרת עון אם היה שם על כן היא גרוע להיותה שעורים בלא שמן ובלא לבונה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך ולא יתן עליו לבונה שהאמהות קרויות לבונה שנאמר (שיר השירים ד ו) אל גבעת הלבונה וזו פירשה מדרכיהן (תנחומא נשא ג) כי מנחת קנאות הוא הקמח הזה מעוררת בה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל (ספרי נשא נ) לשון רש"י מדברי רבותינו ועל דעת כל המפרשים " כי מנחת קנאות הוא " לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה סלת חטים בשמן ולבונה ולפי דעתי טעם " כי מנחת קנאות הוא " יחזור אל ראש הפסוק יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה וטעם השעורים שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול וכענין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג) שפתרו אותו לסער ומהומה רבה וכן בכלי חרס סימן שתשבר ככלי יוצר וכן העפר כי עפר היא ואל עפר תשוב וטעם "הוא" על הקמח ויש לו סוד כי למטה (בפסוק יח) בהיותו ביד האשה אמר "היא" ועתה הזכיר הזכרון תחלה ואמר כי היא מזכרת עון (הרמב"ן)

 אור החיים  והביא האיש את אשתו וגו'. עד סוף כל הענין. יש להעיר בענין. א' מה היא כוונתו במאמר מנחת זכרון מזכרת עון, למה הוצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק להצריך זכרון, גם למה יתיחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון והלא רואה אני שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל ממחרת הפסח. עוד צריך לדעת הכוונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים, ורז"ל אמרו (סוטה ט"ו:

ספרי) שנתכוין לומר שקדשו בכלי שהוא הכיור, גם לזה יש להשכיל למה יצו ה' על דבר זה, גם מה הוא פעולת הספר להשקותה בו, בשלמא מה שעשה משה בעגל שהשקה את ישראל הוא על דרך תיסרך רעתך (ירמיה ב) גם למה מן המקדש, גם דקדק שיהיה מהמזומן במקדש (סוטה שם) ולא יחפור נפלאים ממני הדברים, גם אומרו ונתן אל המים ואמרו ז"ל (שם) שצריך שיהיה העפר צף על פני המים, ורבנן סוברים שאם הקדים העפר למים פסול, מה מעכב דבר זה, ורואני שלא הזכיר הכתוב במצוה זו חוקה לסתום פי שואל לאמר לא תשאל, גם אומרו מי המרים לא ידעתי למה יקרא להם מרים, ורז"ל בספרי אמרו מרים נהפכים המים להיות מרים, דבר אחר על שם סופן ממרין את הגוף, ובגמרא (שם כ.) אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים מאי טעמא דכתיב המרים שמרים כבר עד כאן. והדברים תמוהים למה סתם ה' הדברים במצוה זו, נוסף על תמיהת הדבר בכללותו:

ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה, הלא השמעתיך בפרשת בראשית (ב) בפסוק ויכלו השמים וגו' ויכל אלהים וגו' כי כל נברא והווה תכסוף ותכל תאותו להדבק אל האלהים חיים ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נועע כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא כפי מה שצריך לקיומו ולתת שבח לבוראו כאומרו (משלי טז) כל פעל ה' למענהו. עוד מצינו לרז"ל שאמרו (ב"ד פ"ה) טעם שנקראו מים בוכים לצד שה' פלג המים חציים למעלה וחציים נשארו למטה מתחת ליבשה, המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם:

עוד הן הראנו ה' את אשר יחפוץ לקבוע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה מקור הברכה מן העולם, (ב"ר פי"ט) עד עת בוא דברו ביום מתן תורה ויחשוק למעשה ידיו לדור בתחתונים, וזה לך האות מאמרו במדבר לבני ישראל לעשות לו מקדש, ולא המתין עד בואם אל ארץ נושבת שהיה נשאר זמן מועט אם לא היה מעשה המרגלים, וכשהתעיבו עול אפילו אחר שירדה שכינה וישכון כבודו שנים רבות סלק ה' שכינתו ושב למקומו הראשון שמים לרום, ומעתה זולת החטאים אשד יסובבו תהיה דירת אלהים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה' דמעת המים הבוכים ויוסר חרפת הארץ וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה' ורחק ממנה דוד עולם והנה עתה עת דודים, ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא, ועל זה ידוו הדווים לקול תתו מים, וצריך להעיר אוזן בלימודים אלו כי הטבת ישראל כשעמדו על הר סיני והכשרתם היה גם כן ראוי להשרות שכינתו יתברך בארץ ומלאה הארץ דעה ודירת ה' בתחתונים כבעליונים ויתעלה מקומנו זה, כי המעלה והירידה תלויה בקרבתם לפני ה':

ותמצא שאמרו ז"ל (שמו"ר פמ"א) חירות ממלאך המות וכו' חירות מיצר הרע, ועל ידי עון העגל חזר הכיעור לכמות שהיה והוציא ראשו השטן ולא הועיל הטבתם של ישראל אלא למקום מוגבל תוך מחניהם, אבל כללות העולם נשמ"ו ביום זעם וחזר קב המות לעולם, מה שאין כן בזמן המקווה אשר יאבד כל בחינת הרע כאומרו (זכרי' יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאז ארצינו תקרא ארץ החיים כי בלע המות לנצח:

ושמור לך הדברים ועל פיהם נעלה במסילת כוונת הענין על נכון, כי יצו ה' בקנאות איש אשתו כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה האלהים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה', גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם, וצוה ה' שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה' קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים, ואין דברי סותרים חס ושלום דברי רבותינו שאמרו שהיו מקודשים בכיור, אלא ממה שדבר ה' בדרך זה נתכוין לדברי גם כן אלהים חיים, גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר אלא מן העפר המוכן לפני ה' בלא הפסק בנין כמאמרם ז"ל (סוטה טו:) לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש כי לא טָעַם טַעַם זה עד הנה לעשות את אשר חפץ ה' עשות:

וצוה ה' שיתן המים תחילה והעפר למעלה, הטעם כסדר אשר המה בעולם, ותמצא שחכמים שאמרו שאם הקדים העפר לא עשה כלום אמרו אם היו מעורבים כשרים, והוא הענין עצמו שהם סדורים מים ועפר, כי יש חלק שהמים למטה והעפר למעלה ויש חלק שהמים אצל העפר אבל עפר למטה אין דוגמא זו בסדר מים החיים, ולר"ש שאמר שם (טז:) אפילו עפר למטה סובר שאין להקפיד כי יש מים למעלה מהעפר ודי שיתקדשו המים בכלי וזהו חיותם להרגיש בהרגש הצריך לענין:

וצוה ה' לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות, וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה שהביא קין בתחלת העולם, וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עון, ואז ישקה האשה המים, והנה בבוא המים ההם במעי האשה במיחוי השם בתוכו אם האשה טמאה הנה השם ההוא על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים ובזה יהיו מרים כי יזכרו יגונם ובכיתם וה' מחה את דמעתם, והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה כי זאת האשה הגורמת בכיתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה, והיודע חטא חוה בזוהמת נחש ידע כי זה הוא עון הראשון אשר העלה שכינת אור עליון מעולם זה התחתון, וכפי זה האם ימצא איש את אויבו וישלחנו, ויקיימו בה הבא להרגך השכם להורגו, ויעשו נקמה בה בין המים בין העפר שלשניהם יש גרם רעה, והגם שלא הזכיר הכתוב אלא מים יש בו גם העפר: (אור החיים)

 ספורנו  והביא האיש את אשתו. ולא נאמר מאחר שבכל זה ששטתה אשתו מדרכי הצניעות ומעלה בו מעל ישב ודמם אין זה כי אם רוע לב ואף על פי שנעלם מעיניו ששכב איש אותה לא נחוש לקנאתו וכן אם קנא בלי סיבה לא בשביל זה נאמר שתהיה קנאתו דבר בטל. כי אמנם אף על פי כן נמחוק המגלה ונקריב ככתוב בפרשה: (ספורנו)

 דעת זקנים  מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר עון מנחת חוטא ומנחת נדבה ונותנין בהן שמן ולבונה כדי שיהא הקרבן מתמר ועולה לריח ניחוח אבל זו שאינה באה להזכיר זכות אלא לגלגל עון לפיכך לא יהא קרבנה מהודר: (דעת זקנים)


{טז}  וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וִיקָרֵב יָתַהּ כַּהֲנָא וִיקִימִנַהּ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵב יָתָהּ כַּהֲנָא וִיקִימִינָהּ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והקריב אתה. המנחה: והעמידה. לפני ה'. לפני המזבח: (אבן עזרא)


{יז}  וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי-חָ֑רֶשׂ וּמִן-הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל-הַמָּֽיִם:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מֵי כִיוֹר בְּמַן דַחֲסָף וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵי בִּיסוֹדֵי מַשְׁכְּנָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא מַיִין קַדִישִׁין מִן כִּיוֹרָא בְּנַטְלָא וְיִתְּנִינוּן בְּמָאן דַחֲסַף מְטוֹל דְאִיהִי אַשְׁקְיַית לְגִיוֹרָא חֲמַר בָּסִים בְּמָאנִין יַקִירִין וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵא בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא מְטוֹל דְסוֹף כָּל בִּישְרָא לְעַפְרָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהן, שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו: בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקידה בזויה של חרס (סוטה ט.): (רש"י)

 אבן עזרא  מים קדשים. מהכיור כי כבר נקדשו: בקרקע. ידוע תחת הקרקע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. בירושלמי למה מים ועפר מים ממקום שבאת עפר למקום שהולכת. וכתב שהיא עתידה ליתן דין וחשבון: בקרקע. ב' במסורה. הכא ואידך ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים פי' ואם יסתרו מנגד עיני שנסתרה ונעלם מעיני אישה בקרקע הים יבדוק אותה ע''י קרקע וים דהיינו מים ועפר: בקרקע המשכן. עי''ן מידלי מפני כי עין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין: (בעל הטורים)


{יח}  וְהֶֽעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת-רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל-כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִֽהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְרִֽים:

 אונקלוס  וִיקֵים כַּהֲנָא יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְאִתְּתָא וְיתֵּן עַל יְדָהָא יָת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאָתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹקִים כַּהֲנָא יַת אִיתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיֶאֱסוֹר עַל חַרְצָא אַשְׁלָא מֵעִילוֹי חַדְיָיהָא מְטוֹל דְאִיהִי אַסְרַת חַרְצָהָא בְּצִילְצוֹלִין וְיִפְרַע יַת רֵישָׁא דְאִיתְּתָא מְטוֹל דְאִיהִי קַלְעַת שְעַר רֵישָׁא וְיִתֵּן עַל יְדָהָא יַת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאֵיתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא בְּדוּקַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפי ה', אלא מסיעין (ת) היו אותה ממקום למקום, כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה: ופרע. סותר את קליעת שערה, (א) כדי לבזותה, (סוטה ח.) מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש (ב) גנאי להן (כתובות עב. ספרי יא): לפני ה'. בשער נקנור, (ג) הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסים (ספרי ט): ונתן על כפיה. ליגעה, (ד) אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד (ה) על המים: המרים. על שם סופן (ו) שהם מרים לה: המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר. (יחזקאל כח, כד) ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב אלא מאררים את אחרים. ואף אונקלוס לא תרגם ליטיא אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) מסיעין לשון מעתיקין הוא: (א) משמע דפרע לשון סתירה הוא ואם תאמר בכל מקום פרש"י פרע דגבי ראש לשון גידול הוא לעיל בפרשת אמור לא יפרע לא יגדל ולקמן גבי נזיר. ויש לומר דגם כאן לשון גידול הוא דכששערותיה קלועים קצרים הם ואינן ארוכים וכשסותר הקליעה הם מאריכין ונמצא דסתירה זו מגדלן. וכתב הרא"ם אף על פי שהפרע בכל מקום לשון גילוי הוא כמו שכתב הרב בעצמו גבי כי פרוע הוא מגולה וכו' כמו ופרע את ראש האשה אין זה סותר מה שפירש דסותר קליעת שערה דמה שפירש הכא לאו ממלת ופרע דרש אלא מיתורא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל קאי אלא האשה לרבות כל גופה שסותר שערה ומגלה את לבה ומרבה בקלונה ואפשר לי לומר דעל ידי הסתירה נתגלה איך ששערותיה ארוכים הם שהיו נראים מקודם שהם קצרים ודו"ק: (ב) והטעם במדרש משל לאחד שעבר עבירה יוצא לשוק ומתבייש ומכסה את ראשו ואת פניו כך האשה שעברה על הצווי מכסה ראשה: (ג) אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בהם נסים הרבה כדתניא במסכת יומא (דף לז): (ד) דאין לומר משום תנופה כמו דעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים דהתם כתיב מיד בתריה והנפת אבל הכא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה ואחר כך כתיב והניף וגו' אלא על כרחך כדי ליגעה וכו': (ה) (מהרר"ה) הא דלא פירש טעם זה לעיל שכתב גם כן ליגעה דהתם יש לומר שצוה ליגעה כדי שלא תשתה ותמות שחסה התורה עליה כיון שאין כאן עדים והתראה על הטומאה אבל כאן אי אפשר לומר כן דאין לחוש עליה כל כך כיון ששטה מדרכי צניעות ועברה על הקינוי שנסתרה אלא שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד שמו: (ו) ויהיה פירוש מי המרים המים המרים ופירוש המאררים למרים להיות בפיה מרים ורעים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופרע את ראש האשה. יגלה ולפי דעתי יוציא פרע ראשה שהיה מכוסה: מי המרים. לפי דעתי שמלת מי סמוך ומלת המרים תאר השם אם כן סודו ידוע גם יתכן שנקראו על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט והעד ובאו בה המים המאררים למרים להורות כי האלות הנקראות המאררים ישימו המים מרים אחר היותם מתוקים: ומלת המאררים. מהבנין הכבד כמו אשר אררה ה': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. אמרו המפרשים כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז) נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון אבל בגמרא (סוטה כ) אמרו שהכהן נותן במים דבר מר והוא לעורר אותה ואם כן כשאמר "ובאו בה המים המאררים למרים" היה ראוי שיאמר "ובאו בה המים המרים למאררים" ובספרי (נשא סח) עוד ומחה אל מי המרים (פסוק כג) מגיד שהכתב עושה את המים מרים והנכון בעיני כפשוטו כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה וזהו שאמר (פסוק כז) והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה ואמרו המפרשים כי מלת "מי" כמו מים המרים ובא סמוך במקום מוכרת כמו שבא הפכו "מים ברכים" (יחזקאל מז ד) ור"א אמר כי "מי" סמוך ומלת "המרים" תאר השם ואם כן סודו ידוע ואינו נכון לי בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  המאררים. עולה ב' פעמי [ם רמ''ח לומר שבידקין רמ''ח איברים של איש ושל אשה לכך כתיב מנחת קנאות הוא וקרינן היא: (בעל הטורים)


{יט}  וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל-הָֽאִשָּׁה֙ אִם-לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם-לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵ֛י הַמָּרִ֥ים הַמְאָֽרְרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:

 אונקלוס  וְיוֹמֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְיֵימַר לְאִתְּתָא אִם לָא שְׁכִיב גְבַר יָתִיךְ וְאִם לָא סְטִית לְאִסְתְּאָבָא בַּר מִבַּעֲלִיךְ הֱוֵי זַכָּאָה מִמַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמֵי יָתָהּ כַּהֲנָא בִּשְׁבוּעַת שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא אִין לָא סָטִית לְאִסְתְּאָבָא בְּתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלִיךְ תֶּהֱוֵי זַכָּאָה מִמַיָא מְרִירַיָא בְּדוּקַיָא הָאִלֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשביע וגו'. ומה היא השבועה, (ז) אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי (ס"א לא תנקי), שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר לא תאמר שישביעה בשם כמו כל שבועה שפירוש שנשבע בשם. והרא"ם פירש שלא תאמר האמירה לחוד והשבועה לחוד. אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא תנקי ויש ספרים גורסין הא אם שכב חנקי ולכן כתיב חסר יו"ד כדי לדרוש מלשון חנק כאלו היתה בה"א שרשית וה"א וחי"ת מתחלפים ודרוש חנקי כלומר שתמות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם והשביע. שתענה האשה אמן אמן: אם לא שכב איש אתך. הטעם איש אחר בחזקה: ואם לא שטית. ברצונך ודקדוק שטית טומאה כמו לא תבנה אתהן גזית: הנקי. תהיה נקייה כמו ומות בהר ויתכן להיות והשביע הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה. שתי התנאים האלה אחד הם יאמר אם לא שכב איש אותך שלא שטית טומאה תחת אישך הנקי כי בעלה שכב אותה ואיש הוא ויתכן שיהיה איש חסר הידיעה יאמר אם לא שכב האיש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך כלל כי ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל וכן אמרו (סוטה יח) אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר (הרמב"ן)

 ספורנו  והשביע. שיאמר לה שתקבל עליה שבועת האלה בתנאי זה: אם לא שכב. עתה: ואם לא שטית טומאה. פעמים אחרות: הנקי. מפני שכבר נאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא באופן שאף על פי שישבע האדם על אמת בשבועת האלה הנה אם יהיה הדבר בלתי צריך כמו הנשבע על הידוע לא ינקה הנשבע מן האלה. הנה את שגרמת להיות הדבר ספק אצלנו ולחייב עצמך בשבועה זו היה ראוי שגם שתשבעי על האמת לא תנקי מכל מקום קבלי את האלות על זה התנאי שתנקי מהם אם לא שטית: (ספורנו)


{כ}  וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת-שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ:

 אונקלוס  וְאַתְּ אֲרֵי סְטִית בַּר מִבַּעֲלִיךְ וַאֲרֵי אִסְתָּאָבְתְּ וִיהַב גְבַר בִּיךְ יָת שְׁכֻבְתֵּהּ בַּר מִבַּעֲלִיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ אֲרוּם סַטְיָת בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלִיךְ וַאֲרוּם אִסְתְּאָבַת בְּתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס וִיהַב גְבַר בִּיךְ יַת תַּשְׁמִישֵׁיהּ בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלִיךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כי שטית. כי משמש (ח) בלשון אם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דכי משמע שודאי זינתה ואם ודאי זינתה אין משקין אותה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם ואת כי שטית. מחובר עם יתן ה' אותך יאמר ואת כאשר שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה אבל בעבור אריכות התנאים חזר לאמר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה ור"א פירש כי "והשביע" הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש ואיננו נכון כי בשם לא ישביע בלשון אם והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו (סוטה מז) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה וזהו שאמר "ועם לא יבין ילבט" כלומר ילכד בסכלותו וכן ואויל שפתים ילבט (משלי י ח) תרגם המתרגם הירושלמי וסכלא בספותיה מתאחד וזה טעם מה שאמרו (סוטה מז) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה והעולה מן ההלכה (שם) שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין והכלל שהוא נס וכבוד לישראל (הרמב"ן)

 ספורנו  ואת. גם כן קבלי עליך: כי שטית תחת אישך וכי נטמאת. שתחול האלה בסבת מה ששטית ונטמאת ולא בסבה אחרת ובהיות הסבה סרה ובלתי אמתית לא יהיה שום חלות לדברי האלה: (ספורנו)


{כא}  וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָֽאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהֹוָ֤ה אֶת-יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת-בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה:

 אונקלוס  וְיוֹמֵי כַהֲנָא יָת אִתְּתָא בְּמוֹמָתָא דִלְוָטָּא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא יִתֵּן יְיָ יָתִיךְ לִלְוַט וּלְמוֹמֵי בְּגוֹ עַמִיךְ בִּדְיִתֵּן יְיָ יָת יַרְכִּיךְ מַסְיָא וְיָת מְעַיְכִי נְפִיחִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמֵי כַּהֲנָא יַת אִתְּתָא בְּקִיוּם זְנוּמְתָּא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא יִתֵּן יְיָ יָתִיךְ לִלְוַט וְלִמְמוֹמֵי בְּגוֹ בְּנֵי עַמִיךְ בִּדְיִתֵּן יְיָ יַת יְרֵכוֹנֵךְ מִתְמַסְיָן וְיַת כַּרְסִיךְ מְנַפְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשבעת האלה. שבועה של קללה: יתן ה' אותך לאלה וגו'. שיהיו הכל מקללין ביך, יבואך כדרך שבא לפלונית: ולשבעה. שיהיו הכל נשבעין ביך, לא יארע לי (ט) כדרך שאירע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראשית יב, ג) בך יברך ישראל לאמר (שם מח, כ): את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן, לפי שבה התחילה בעבירה תחלה: צבה. כתרגומו נפוחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר אם לא אמת מה שאמרתי יארע לי כו'. דאם לא כן יתן ה' בך אלה מיבעי ליה ולמ"ד דמלת לאלה במקום בעבור שתהיה כלי לכל מקלל ומשביע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ירך ובטן. שכנים: צבה. כמו נפוחה ואין ריע לו חוץ מהפרשה הזאת: (אבן עזרא)


{כב}  וּ֠בָ֠אוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָֽרְרִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן | אָמֵֽן:

 אונקלוס  וְיֵעֲלוּן מַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְכִי לַאֲפָחָא מְעִין וּלְאַמְסָאָה יַרְכָּא וְתֵימַר אִתְּתָא אָמֵן אָמֵן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיעָלוּן מַיָא בְּדוּקַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְיכִי לִמְנַפְחָא כְּרֵיסָן וּלְמַסְיָא יַרְכִינוּן וְתַעֲנֶה אִתְּתָא וְתֵימַר אָמֵן אִין אִסְתְּאָבִית כַּד מֵאַרְסָא אָמֵן אִין אִסְתְּאָבִית כַּד נְסִיבְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא), לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך: לצבות בטן ולנפל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור: אמן אמן. קבלת שבועה, (י) אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) תוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז) פירשו דמחד אמן מפיק שפיר על האלה ועל השבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מה שכתוב בפרשה קאי ואלה ושבועה בהדיא כתיבי בפרשה וכתיב נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי על ארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ורש"י קיצר בלשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולנפיל. נפתח הלמ''ד להורות על חסרון ה''א הבנין וכן לשמיד: אמן. פעמים חזוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אמן אמן. פסיק בין שני אמנים לומר אמן מאיש זה אמן מאיש אחר: (בעל הטורים)

 ספורנו  אמן אמן. אני מקבלת שני התנאים שאמרת שאם לא שטיתי אנקה ושאם שטיתי תחול האלה: (ספורנו)


{כג}  וְ֠כָתַ֠ב אֶת-הָֽאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל-מֵ֥י הַמָּרִֽים:

 אונקלוס  וְיִכְתּוֹב יָת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָא בְּסִפְרָא וְיִמְחוֹק לְמַיָא מְרִירַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  (וְתִכְתּוֹב) [צ"ל וְיִכְתּוֹב] יַת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָא עַל מְגִילְתָּא וְיִמְחוֹק לְמַיָא בְּדוּקַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם בספר. שהיה להם ספר ידוע באלות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומחה. ד'. ומחה אל מי המרים ומחה על כתף ים כנרת. ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים. ומחה ה' את שמו. ומחה אל מי המרים היינו מים חיים שנאמר ומחה על כתף ים כנרת מה התם מים חיים דכתיב מקדם לעין אף הכא מים חיים אם נטמאה ומחה ה' את שמו ואם נמצאת טהורה ומחה ה' אלהים דמעה ואם היתה עקרה נפקדת ואם היתה יולדת בצער יולדת בריוח: (בעל הטורים)


{כד}  וְהִשְׁקָה֙ אֶת-הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת-מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרְרִ֖ים לְמָרִֽים:

 אונקלוס  וְיַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא וְיֵעֲלוּן בַּהּ מַיָא מְלַטְטַיָא לִמְרִירוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַשְׁקֵי יַת אִתְּתָא יַת מַיָא מְרִירַיְתָא בְּדוּקַיָא וְיֵעָלוּן בָּהּ מַיָא בְּדוּקַיָא לִלְוָט: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה שהרי בתחלה הקריב מנחתה, (כ) אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך מניין (ל) לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה, בכולה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעבירה תחלה לפיכך התחיל מהם הפורענות: למרים. להיות לה רעים (מ) ומרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כדכתיב והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים: (ל) דק"ל הא גם זה כתיב לעיל ובאו המים המאררים האלה לצבות בטן וגו'. ומתרץ לפי שנאמר וכו': (מ) לא שיבאו שם אל דברים מרים שכבר הם בבטנה דאין בבטנה דבר אחר מר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  והשקה. ג' במסורה. והשקה את האשה והשקה את נחל השטים ואד יעלה מן הארץ והשקה. והשקה וגו' הכהן נותן עפר במים ומשקה אותה וזהו ואד יעלה מן הארץ והשקה למה בשביל שעשתה מעשה שטים שזנתה וזהו והשקה את נחל השטים: (בעל הטורים)


{כה}  וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת-הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל-הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יָת מִנְחַת קִנְאָתָא וִירֵים יָת מִנְחָתָא קָדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתַהּ לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יַת מִנְחָתָא דְקַנִיאֲתָא וְיָרִים יַת מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתָהּ עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, (נ) ואף היא מניפה עמו, שידה למעלה (ס) מידו של כהן: והקריב אותה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח (ע) קודם קמיצה, כשאר מנחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירשתי בפרשת אמור: (ס) דילפינן יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וגו' מה להלן הבעלים מניפים עם הכהן אף כאן עם הכהן וכתיב ולקח הכהן הא כיצד אלא שהכהן מניף והיא גם כן מניפה עמו שידה למעלה משל כהן. ועוד מן מיד האשה למד זה פירוש מתחת יד האשה שידה למעלה מידו של כהן. דאם לא כן היה לו לכתוב ולקח הכהן מן האשה ולמה לי מיד: (ע) דקשה לרש"י דוהקריב משמע שקרב המנחה וכתיב אחר כך וקמץ הכהן מן המנחה משמע דעדיין לא נקמצה והיאך כתיב שקרב אותו קומץ שעדיין לא נקמץ ומתרץ דוהקריב לשון הגשה הוא כלומר שמגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית: (שפתי חכמים)


{כו}  וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן-הַמִּנְחָה֙ אֶת-אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה אֶת-הַמָּֽיִם:

 אונקלוס  וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא וּבָתַר כֵּן יַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יַת צְרִיד אַדְכַּרְתָּא וְיַסִיק לְמַדְבְּחָא וּמִבָּתַר כֵּן יַשְׁקֵי יַת אִתְּתָא יַת מַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו, המנחה באה לזכרון לגבוה: (רש"י)

 אבן עזרא  אזכרתה. מה שיהיה לה לזכרון לטוב או לרע כפי מעשיה: (אבן עזרא)


{כז}  וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת-הַמַּ֗יִם וְהָֽיְתָ֣ה אִֽם-נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרְרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָֽבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָֽפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָֽיְתָ֧ה הָֽאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ:

 אונקלוס  וְיַשְׁקִנָהּ יָת מַיָא וּתְהֵי אִם אִסְתָּאָבַת וְשַׁקָרַת שְׁקָר בְּבַעֲלַהּ וְיֵעֲלוּן בַּהּ מַיָא מְלַטְטַיָא לִמְרִירוּ וְיִפְּחוּן מְעָהָא וְתִתְמְסֵי יַרְכַהּ וּתְהֵי אִתְּתָא לִלְוַט בְּגוֹ עַמָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַשְׁקִינָהּ יַת מַיָא וִיהֵי אִין אִסְתְּאָבַת בְּתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס וְשַׁקְרַת שְׁקָר בְּבַעֲלָהּ וְיֵעָלוּן בָּהּ מַיָא בְּדוּקַיָא לִלְוָט וּתְנָפַח כְּרֵיסָהּ וְתִתְמְסֵי יַרְכָּהּ וּתְהֵי אִתְּתָא לִלְוָטָא בְּגוֹ בְּנֵי עַמָהּ בְּרַם לְגִיוֹרָא בַּדְקִין מַיָא בְּדוּקַיָא הָאִינוּן בְּכָל אַתְרָא דְהוּא תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה (פ) לאחר שנמחקה המגלה, (צ) מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני (סוטה כ.): וצבתה בטנה וגו'. אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחלה, (ק) המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה: והיתה האשה לאלה. כמו שפירשתי, שיהיו (ר) הכל אלין בה: בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, (ש) לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר אצא ממנו בלא כתובה ואיני שותה אין שומעין לה כיון שנמחק השם עד שתאמר בפירוש טמאה אני אבל קודם שנמחק השם אם תאמר איני שותה ואצא בלא כתובה שומעין לה ואין משקין אותה אף על פי שאינה מודה בטומאה: (צ) פרש"י בפרק היה נוטל פותחין את פיה שלא בטובתה ושופכין המים לתוך גרונה עד כאן לשונו ובערוך ערך עור פירש לשון שיכור: (ק) ואף על פי שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך הבטן תחלה ואחר כך הירך ההיא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטנו וירכו של בועל: (ר) אף על פי שלעיל פירש שיהיו הכל נשבעים ביך ומקללין ביך כאן אי אפשר לפרש עכן דאם כן למה לי: (ש) שגנאי יותר הוא לו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותמעל מעל. כאשר פירשתי דבר מכוסה: (אבן עזרא)


{כח}  וְאִם-לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע:

 אונקלוס  וְאִם לָא אִסְתָּאָבַת אִתְּתָא וְדַכְוָאָה הִיא וְתִפּוֹק זַכָּאָה וְתַעְדִי עִדוּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא אִסְתְּאָבַת אִנְתְּתָא בְּתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס וּדְכִיתָא הִיא וְתִיפּוֹק זַכְיָא נְזִיוָהּ מַנְהֵר וְתִשְׁכַּח רַחְמִין קֳדָם בַּעֲלָהּ וְתִתְעַבַּר בְּבַר דְכָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם לא נטמאה האשה. בסתירה (ת) זו: וטהרה הוא. ממקום אחר: ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד (א) אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים (סוטה כו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) אף על פי שלא היה צריך לומר זה דהא כל הכתוב באשה שקנא לה ונסתרה קמיירי מכל מקום איידי דבעי לפרושי וטהורה היא ממקום אחר שפירושו מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו פירש תחלה דואם לא נטמאה מיירי בסתירת האיש שקנא לה: (א) שלא תאמר דונזרעה זרע נמשך אונקתה כלומר ונקתה ונזרעה ונקתה מדברים המונעים הלידה ובזה ונזרעה זרע לפיכך פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלה מצביית בטן ומנפילת ירך. ופירוש ונזרעה זרע לעצמו ולא עוד אלא ונזרעה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונזרעה זרע. שיתן לה השם זרע בשכר הקלון שאירע לה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונזרעה. וסמיך זאת תורת הקנאות לומר שאם טהורה היא יהיו לה בנים צדיקים בעלי תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם לא נטמאה וגו' וטהורה וגו'. כפל לומר וטהורה, לצד שבא לומר כי מלבד שתנקה האשה מהמים ולא ישחיתוה עוד לה ונקתה ונזרעה זרע, לזה התנה וטהורה פירוש לא נטמאת בנתינת שכיבתו של איש מבלעדי אישה, וטהורה מדבר מגונה שהוא מעשה הנואפים הקודמים לביאה חשק הזולת וחיבוק ונישוק ודומה לו, אז הוא שיטיבו לה המים ככל הכתוב, אבל אם לא נטמאה אבל לא נטהרה מענפי החטא הגם שתנקי מהעונש לא יגיעוה טובות האמורות, ותמצא שבשבועת הכהן אמר כי שטית תחת וגו' וכי נטמאת וגו', וקשה מה הוא כוונתו במאמר כי שטית, אם הוא כי נטמאת לא היה לו לומר וכי נטמאת בתוספת וא"ו, אלא ודאי שנתכוון לענין דברים הקודמים לטומאה שהוא חשק הזולת וכו', והתנה וכי נטמאת אז הוא שיהיה לה עונש, ואמר בהפכיות אם לא היו ב' החלוקות תנקה מהרע ותצליח בדבר טוב, וחלוקה האמצעית מובנת מאמצעות הדברים, ורז"ל אמרו (שם יח:) וטהורה היא מאיש אחר, ולדרכינו איש אחר נכלל במאמר לא נטמאה כי דרך כלל אמר בין מאיש זה בין מאחר: (אור החיים)

 ספורנו  ונקתה. מעונש השבועה שגרמה אף על פי שנאמר כי לא ינקה הנה בזה הענין רצה האל יתברך שתנקה האשה כי הוא ידע יצרנו: (ספורנו)


{כט}  זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה:

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא דְקִנְאָתָא דִי תִסְטֵי אִתְּתָא בַּר מִבַּעֲלַהּ וְתִסְתָּאָב: (אונקלוס)

 יונתן  דָא אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא קִנְאָתָא דְתִסְטֵי אִתְּתָא בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלָהּ וְתִסְתָּאֵב בְּתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס: (תרגום יונתן)

 ספורנו  זאת תורת הקנאות. הקנאה הנעשית בדין והקנאה הנעשית שלא כדין וזה ביאר באמרו אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה וזוהי קנאה בדין. והוסיף ואמר או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה. וזה בלי סבה ראויה לכך: (ספורנו)


{ל}  אוֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּֽעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶֽעֱמִ֤יד אֶת-הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל-הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת:

 אונקלוס  אוֹ גְבַר דִי תֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וִיקֵם יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיַעֲבֵד לַהּ כַּהֲנָא יָת כָּל אוֹרַיְתָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ גְבַר דְיִתְעַבָּר עֲלוֹי רוּחַ קִנְאֵיתָא וִיקַנֵי יַת אִתְּתֵיהּ וְיָקִים יַת אִיתְּתָא קֳדָם יְיָ וִיעַבַּד לָהּ כַּהֲנָא יַת כָּל אוֹרַיְתָא הֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו), כלומר אם איש קנאי הוא לכך והעמיד את האשה: (רש"י)

 ספורנו  וקנא את אשתו. יתרה בה שלא תסתתר מכל מקום: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ולא יחוש למחיקת המגילה: (ספורנו)


{לא}  וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵֽעָוֹ֑ן וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ: (פ)

 אונקלוס  וִיהֵי זַכָּאָה גַבְרָא מֵחוֹבָא וְאִתְּתָא הַהִיא תְּקַבֵּל יָת חוֹבָהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין זַכַּאי גַבְרָא מֵחוֹבִין אִתְּתָא הַהִיא תְּקַבֵּל יַת חוֹבָאָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר, חבתי במיתתה, נקי הוא מן העונש (ספרי כא). דבר אחר, משישקנה תהא אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה (ב) אסורה לבעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) מדהוצרך לכתוב ונקה האיש מעון שהיא בהיתר אצלו אחר ששתתה משמע שהסוטה קודם ששתתה אסור לבעלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תשא את עונה. אם נטמאה. וטעם ונקה האיש מעון. כי אם עבר עליו רוח קנאה הנה היא אסורה לו שישכב עמה והשוכב יש לו עון. יש אומרים שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת כי רובי העבירות סבתם היין ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת להבעל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונקה האיש מעון. ונקה ג' תגין על ה''א לומר לך שנקה מחמשה עונות ואלו הן עון אשת איש עון פנויה עון שלא בא עליה עון בניו עון בנותיו: את עונה. ב' במסורה הכא ואידך בנדרים ונשא את עונה כדאיתא בסוטה שלא ידאג הבעל לומר גרמתי לה מיתה אלא היא תשא את עונה ודוקא הכא אבל בנדרים שהיה יכול להפר ולא הפר לה בעלה הוא ישא את עונה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונקה האיש מעון. אף על פי שחשד בכשרה כי היא גרמה לו שעברה על התראתו וגרמה רגלים לדבר כאמרם ז''ל (שבת פרק במה האשה) לא קבל דוד לשון הרע דברים הנכרים חזא ביה במפיבושת: והאשה ההיא תשא את עונה. שאם נטמאת תמות ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה: (ספורנו)

במדבר פרק-ו

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְפָרֵשׁ לְמִדַר נְדַר נְזִירוּ לְמֵיזַר קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרוּם חַמְיַין סְטִיתָא בְּקִלְקוּלָהּ וְיַפְרִישׁ מִן חַמְרָא אוֹ עַל שׁוּם מִדַעַם יִדוֹר נֶדֶר נְזִירוּ לְמִפְרַשׁ לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יפלא. יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, (ג) לומר לך שכל הרואה סוטה (ד) בקלקולה יזיר עצמו מן היין (סוטה ב.), שהוא מביא לידי ניאוף: נדר נזיר. אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין: להזיר לה'. להבדיל עצמו מן היין לשם שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דק"ל היה לו להסמיך לפרשת נדרים כי הוא מקומה הראוי לה והרא"ם פירש שאין לו דמיון וערך עם פרשת סוטה שזו עברה על י' הדברות וזה קדש עצמו במותר לו משום הכי פריך למה נסמך אף שאין זה סדר של רש"י זכרונו לברכה: (ד) כלומר היאך שמנוולין אותה כדכתיב ופרע את ראש האשה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יפלא. יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם: נדר נזיר. פירוש נדר להיות נזיר כי נזיר הוא תאר השם וינזרו מנזירתו שירחיק מהתאות ועשה זה לעבודת השם כי היין משחית הדעת ועבודת השם ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יפלא. ב' במס' חסרים הכא ואידך בערכין דילפינן נדרים מערכין מה התם כערכך הכהן כן יהיה אף בנדרים הכל תלוי בחכם אם נראה לו יתיר ואם לאו לא יתיר: (בעל הטורים)

 אור החיים   דבר וגו' ואמרת וגו'. כפל הכתוב לומר דבר ואמרת, גם שינה לשונו, אולי שיכוין לב' מיני נזיר שאחד משובח מחבירו, והוא נזירות כההוא שאמרו בנדרים (ט:) שאמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי וכו' אלא פעם וכו' העבודה שאגלח לשמים וכו' עליך אמר קרא נזיר להזיר לה' יעויין שם. לזה אמר דבר כנגד שאר נזירות, ואמרת כנגד נזירות המעולה, ולזה כפל לומר נזיר להזיר לה' ולא אמר להזיר לה', נתכוון לומר כנגד ב' מיני נזירות, נזיר כנגד כל הנזירות שיזיר עצמו, ומאמר להזיר לה' כנגד נזירות שהיא מתחלתה לה' כמעשה אותו אדם שהזיר כשראה בבואה שלו: (אור החיים)

 ספורנו  כי יפליא. יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות כני האדם: לנדור נדר נזיר. להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים: להזיר לה'. להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כלו לה' להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו: (ספורנו)


{ג}  מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל-מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַֽעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִֽיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל:

 אונקלוס  מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יַנְזִיר חַל דַחֲמַר חֲדַת וְחַל דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְבִין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רַטִיבִין וִיבֵשִׁין לָא יֵיכוּל: (אונקלוס)

 יונתן  מִן חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִפְרֵשׁ חֲלָא דַחֲמַר חֲדַת וַחֲלָא דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל שִׁיקְיָינֵיהּ דְאִיתְרוּ בֵּיהּ עִנְבֵי לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רְטִיבִין וּצְמוּקִין לָא יֵיכוֹל: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיין ושכר. כתרגומו מחמר חדת ועתיק, שהיין (ה) משכר כשהוא ישן: וכל משרת. לשון צביעה במים או בכל משקה, (ו) ובלשון משנה יש הרבה, אין שורין דיו וסממנים, נזיר ששרה פתו ביין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר למה נקרא חדש יין וישן שכר ומפרש על שם שמשכר: (ו) פירוש דבר שמטבילין במים או בשאר כל משקה דכל כיבוס שהוא לטבילה מתרגום ויצבע כמו שפרש"י בסוף פרשת תזריע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם מיין ושכר. אם נדר להיותו נזיר וקדוש מיין ושכר יזיר על דעת המעתיקים ששכר גדול מהתירוש ואחרים אמרו שכר ממש כל דבר שישתכר האדם ממנו: וטעם חומץ יין והמשרה והענבים. לשום גדר שירחק מן היין כלל ובאשת מנוח פי' כל טומאה כל אשר יצא מגפן היין: משרת. אין לו חבר והתי''ו לסמיכת לשון נקבה וטעמו כל דבר שימס עם ענבים ויש אומרים משקה מבושל: (אבן עזרא)

 ספורנו  מיין ושכר יזיד. לא יסגף עצמו בצום שממעט כמלאכת שמים כדבריהם ז''ל ולא יצער גופו כמכות פרושים כמנהג צכועים וכומרים אבל יפריש עצמו מן היין שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל: (ספורנו)


{ד}  כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵֽעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵֽחַרְצַנִּ֛ים וְעַד-זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל:

 אונקלוס  כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ מִכֹּל דְיִתְעֲבֵד מִגֻפְנָא דְחַמְרָא מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצוּרִין לָא יֵיכוּל: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ מִכָּל דְמִתְעֲבֵיד מִגוּפְנָא דְחַמְרָא מִגוּפְנִין מִקְלוּפִין וְעַד זַגִין גַיוָואִין דְעִנְבָא לָא יֵיכוֹל: (תרגום יונתן)

 רש"י  חרצנים. הם הגרעינין: זג. הם הקליפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל (ז) בזוג (נזיר לד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלו' דעת רש"י זג ל' זוג הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מחרצנים. אין לו ריע וכן זג והמפרשים אמרו חרצנים חצונים וזג פנימי' ואחרים הפכו הפירוש ויהיה פירוש מחרצנים דבק עם מכל אשר יעשה כל מה שיעשה מאלה שניהם: (אבן עזרא)


{ה}  כָּל-יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹֽא-יַעֲבֹ֣ר עַל-רֹאשׁ֑וֹ עַד-מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר-יַזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ קָדֹ֣שׁ יִֽהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ:

 אונקלוס  כָּל יוֹמֵי נְדַר נִזְרֵהּ מַסְפַּר לָא יֶעְבַּר עַל רֵישֵׁהּ עַד מִשְׁלַם יוֹמַיָא דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ קַדִישׁ יְהֵי מַרְבֵּי פֵרוּעַ שְׂעַר רֵישֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמֵי נְדַר נִזְרֵיהּ גְלָב לָא יְעִבַּר עַל רֵישֵׁיהּ עַד זְמַן מִשְׁלַם יוֹמַיָא דְיִפְרֵשׁ לִשְׁמָא דַיְיָ קַדִישׁ יְהֵי מַרְבֶּה פֵּרוּעַ שְעַר רֵישֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש יהיה. השער שלו, (ח) לגדל הפרע של (ט) שער ראשו (ספרי כה): פרע. נקוד (י) פתח קטן (סגול) לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שער ופירוש של פרע גידול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י), ואין קרוי פרע פחות (כ) מל' יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל דקדוש לא קאי אגוף אלא אשער והוכחתו מפסוק שלפני קדוש יהיה מדבר בשער כדכתיב תער לא יעבור על ראשו ואחר קדוש יהיה כתיב גם כן גדל פרע שער ראשו דמדבר בשער וקדוש כתיב באמצע מסתמא מדבר גם כן בשער: (ט) הוצרך להוסיף למ"ד על גדל מפני שאחר שפירש קדוש יהיה שער ראשו פירש יהיה קדוש שלא יחתכנו רק יגדלנו וגם פרע סמוך לשער ראשו כאלו אמר לגדל גידול השער של שער ראשו: (י) כלומר סגו"ל נקרא פת"ח קטן וגם פת"ח ממש נקוד תחת הרי"ש: (כ) פירוש מדכתיב קדש יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא שלשים יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  גדל פרע. שם הפעל מהכבד. והטעם גדל. יגדל: (אבן עזרא)

 ספורנו  תער לא יעבור על ראשו. ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער: קדוש יהיה. נבדל מן התאוות החמריות: (ספורנו)


{ו}  כָּל-יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה עַל-נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא:

 אונקלוס  כָּל יוֹמִין דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ עַל נַפְשָׁא דְמֵתָא לָא יֵיעוּל: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמִין דְיַפְרֵישׁ לִשְׁמָא דַיְיָ עַל בַּר נַשׁ דְמִית לָא יֵיעִיל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הזירו. שם הפעל מהכבד. על נפש מת. תאר לנפש או יחסר גוף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ע. ל נפש מת לא יבא. לומר לך שאם תשרה עליו שכינה מחמת נזרו שלא יאמרו שהוא דורש אל המתים. ל' פעמים כתיב נדר ונזירות בפרשה דסתם נזירות שלשים יום וכן ג''כ יהיה עולה שלשים: (בעל הטורים)

 ספורנו  על נפש מת לא יבא. לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים כמו הענין בכהן גדול וכאמרם ז''ל המבלי אין קברים בטבריא שלחתיך בנציבין (במרדכי דמועד קטן בדיני אבילות הביא המאמר הזה בשם הירושלמי): (ספורנו)


{ז}  לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹֽא-יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל-רֹאשֽׁוֹ:

 אונקלוס  לְאָבוּהִי וּלְאִמֵהּ לְאַחוֹהִי וּלְאַחָתֵהּ לָא יִסְתָּאַב לְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן אֲרֵי כְּלִילָא דֶאֱלָהֵהּ עַל רֵישֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לְאָבוּי וּלְאִמֵיהּ לְאָחוֹי וּלְאַחְתֵיהּ לָא יִסְתָּאַב לְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן אֲרוּם כְּלִילָא דֶאֱלָהֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לאביו ולאמו. ואף כי לאשתו ולבתו ולאחרים ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר והעד כי נזר אלהיו על ראשו ואיננו רחוק ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאות: (אבן עזרא)


{ח}  כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ קַדִישׁ הוּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ קָדוֹשׁ הוּא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל ימי נזרו קדש הוא. זו קדושת הגוף (ל) מלהטמא למתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש לא כמלת קדש יהיה דלעיל שהוא תואר לשער שלו: (שפתי חכמים)

 ספורנו  קדוש הוא לה'. יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור ולזה נראה שכיון אלקנה באמרו אך יקם ה' את דברו כלומר אני מסכים להדירו בנזיר ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד זולתי שיקם את דברו שיהיה קדוש לה': (ספורנו)


{ט}  וְכִֽי-יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָֽהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יְמוּת מֵתָא עֲלוֹהִי בִּתְכֵּף שָׁלוּ וִיסָאֵב רֵישׁ נִזְרֵהּ וִיגַלַח רֵישֵׁהּ בְּיוֹמָא דִדְכוּתֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְחִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יְמוּת מִיתָא עֲלוֹי בִּתְכּוֹף שְׁלוּ וְיִסְאָב רֵישׁ נִזְרֵיהּ וִיגַלַח רֵישֵׁיהּ בְּיוֹם דְכוּתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְחִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פתע. זה אונס: פתאם. זה שוגג, ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרה (מ) של פתאום: וכי ימות מת עליו. באהל (נ) שהוא בו: ביום טהרתו. ביום הזייתו, (ס) או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי, תלמוד לומר ביום השביעי, אי ביום השביעי יכול אפילו לא הזה, תלמוד לומר ביום טהרתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שניהם מורים על מהירת הדבר שלא הרגיש בו שימות דהוה אונס גמור דאם לא כן הוה נמי קצת איסור בדבר ואפשר שהוא עובר על לאו דעל נפש מת לא יבא כיון שראה שהוא חולה היה לו ליזהר מלבא אל האהל שמא ימות והוה שוגג קרוב למזיד. לכן אמר דיש אומרים דהאי פתע פתאום דבר אחד הוא וכו' ואפשר דהרא"ם נמי כיון לזה. והשתא אתי שפיר דרש"י מהפך לפרש המקרא שמתחלה מפרש פתע פתאום ואחר כך כי ימות באהל. אלא כלומר דהשתא אתי שפיר נמי מה שכתוב הקרא עליו דלומר שהיה בפתע פתאום כאלו נפל עליו שאין יכול ליזהר מזה כך מת אדם זה פתאום כלומר שלא היה חולה. והא דאמר מקרה של פתאום אינו פירוש מלות פתע פתאום רק שאותו שבא בפתע פתאום הוא מקרה רא"ם: (נ) דאם לא כן מאי עליו וכי המת מת עליו אלא פירוש באהל. ומלת עליו כמו ועליו מטה מנשה: (ס) וקרא אותו טהרתו אף על פי שלא נטהר לגמרי כל עוד שלא הביא כפרתו מפני שיום הזייתו הוא קצת טהרתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בפתע פתאום. שניהם קרובים בטעם וכן אדמת עפר: וטמא. המת יטמאנו: ביום טהרתו. במי נדה כי הוא טמא מת: (אבן עזרא)

 אור החיים  וטמא ראש נזרו. אמר תוס' וא"ו, גם אמר תיבת ראש, נתכוון לומר שהגם שאינו אלא טומאת שוגג אף על פי כן לא מלבד שנטמא גופו אלא אפילו קדושה שיש בראשו דכתיב נזר אלהיו על ראשו. עוד ירצה לומר כי לא סתר הנזירות מאז והלאה לבד אלא וטמא גם כן ראש נזרו פירוש תחילת הנזירות, והוא מה שגמר אומר והזיר לה' וגו' והימים הראשונים יפלו, ומה שחזר לומר אחר כך כי טמא נזרו ולא הספיק מה שקדם במאמר וטמא ראש נזרו, שלא יהיה מקום לבעל דין לומר שלא טמא אלא יום א' שהוא התחלת הנזירות, ומאמר והימים הראשונים גילה כי לא יום אחד לבד מתחילת הנזירות יטמא אלא ב' הראשונים ולא כל הימים, וגזירת הכתוב הוא, תלמוד לומר כי טמא נזרו בדרך כלל: (אור החיים)


{י}  וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶ֨ל-הַכֹּהֵ֔ן אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יַיְתֵי תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יַיְתֵי תְּרֵין שַׁפְנִינָן אוֹ תְּרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יוֹנָן לְוַת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וביום השמיני יביא שתי תורים. להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן, (ע) לקרבין וקבע זמן למקריבין, מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל לקרבנות כדכתיב בפרשת אמור ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן: (שפתי חכמים)


{יא}  וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵֽאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל-הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת-רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי מִדְחָב עַל מִתָא וִיקַדַשׁ יָת רֵישֵׁהּ בְּיוֹמָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵד כַּהֲנָא חַד חַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי מַאן דְחַב עַל דְאִסְתָּאַב לְמִיתָא וִיקַדֵשׁ יַת רֵישֵׁיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר, שציער (פ) עצמו מן היין: וקדש את ראשו. לחזור ולהתחיל מנין נזירותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) משמע דעבירה הוא שפירש מן היין ואם תאמר והא לעיל פרש"י שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף ויש לומר דודאי מצוה הוא שיזיר עצמו מן היין אבל מכל מקום עבירה קצת הוא שציער עצמו מן היין מידי דהוה למי שמתענה תענית חלום בשבת והוה בעינוי זה שמתענה כאילו קיים מצוה גדולה שהוא עונג שבת ואפילו הכי צריך להתענות אחר כך יום אחד מפני שהתענה בשבת הכי נמי כן כך פירשו התוספות בבבא קמא (דף צא) ועוד יש לומר דודאי מצוה הוא שהפריש עצמו מן היין המשכר שמביא לידי ניאוף אבל יין חדש שאינו משכר וענבים וחרצנים וזגים עבירה הוא שציער עצמו מהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אחד לחטאת ואחד לעולה. והסוד שהוא שאמרו חז''ל ושכר עבירה עבירה: על הנפש. הוא על נפש מת כמו ושרט לנפש ואילו היה שחטא על נפשו לא היה השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  מאשר חטא על הנפש. י"ל מלשון קולע אל השערה ולא יחטיא שהחטיא את הנפש ומנעה מן היין וקרוב הוא לדרשת רז"ל על שציער עצמו מן היין: (דעת זקנים)


{יב}  וְהִזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ אֶת-יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ:

 אונקלוס  וְיַזֵר קֳדָם יְיָ יָת יוֹמֵי נִזְרֵהּ וְיַיְתִי אִמַר בַּר שַׁתֵּהּ לַאֲשָׁמָא וְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי יִבְטְלוּן אֲרֵי אִסְתָּאַב נִזְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְרֵשׁ קֳדָם יְיָ יַת יוֹמֵי נִזְרֵיהּ וְיַיְתֵי אִמַר בַּר שַׁתֵּיהּ לְאַשָׁמָא וְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי יְבַטְלוּן אֲרוּם אִסְתָּאֵב נִזְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והזיר לה' את ימי נזרו. יחזור וימנה נזירותו כבתחלה: והימים הראשונים יפלו. לא יעלו מן המנין: (רש"י)

 אבן עזרא  והזיר לה' את ימי נזרו. כל הימים שנדר להיות נזיר ועתה יחל לספור אותם: כי טמא נזרו. כי הוא לא נדר רק שיהיו שלמים זה אחר זה ולא יכרית שום דבר ויפסיק ביניהם: (אבן עזרא)


{יג}  וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְדָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי נִזְרֵהּ יַיְתִי יָתֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אַחֲוָויַת אוֹרַיְתָא נִזְרָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי אַפְרָשׁוּתָא יַמְטֵי יַת גַרְמֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יביא אותו. יביא את עצמו, וזה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה, (ויקרא כב, טז) את עצמם. כיוצא בו ויקבור אותו בגי (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו: (רש"י)

 אבן עזרא  מלאת. שם הפועל מבעלי האל''ף על מנהג בעלי הה''א באחרונה וכמוהו לבלתי קראת לנו: יביא אותו. יביא נפשו כמו וירעו הרועים אותם או יביא הכהן אותו בצווי בעל כרחו להקריב את קרבנו: (אבן עזרא)

 ספורנו  יביא אותו. כבר בארו ז''ל הוא יביא את עצמו וזה כי אמנם כל הקרב אל מי שיחדש דבר מעצמו נאמר שהוא מובא אל המחדש בו על ידי נכבד ממנו כזה שאין חבוש מתיר עצמו ולזה נכתב במצורע בטומאתו ובטהרתו והובא אל הכהן ובסוטה והביא האיש את אשתו אל הכהן וכן בעבד והגישו אדוניו אל האלהים אמנם בנזיר אשר יחודש בו גילוח ובו יהפך לאיש אחר אין נכבד ממנו שיביאהו אבל הוא יביא את עצמו: (ספורנו)


{יד}  וְהִקְרִ֣יב אֶת-קָרְבָּנ֣וֹ לַֽיהֹוָ֡ה כֶּבֶשׂ֩ בֶּן-שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת-שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל-אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים:

 אונקלוס  וִיקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ אִמַר בַּר שַׁתֵּהּ שְׁלִים חַד לַעֲלָתָא וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּהּ שְׁלֶמְתָּא לְחַטָאתָא וּדְכַר חַד שְׁלִים לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקְרִיב יַת קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ אִימַר בַּר שַׁתֵּיהּ שְׁלִים חָד לַעֲלָתָא וְאִימַרְתָּא חֲדָא בְּרַת שַׁתָּא שְׁלֵימְתָּא לְחַטָאתָא וּדְכַר חַד שְׁלִים לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כבש. זכר כמשפט כל עולה: וכבשה. נקבה כמשפט כל חטאת: ואיל לשלמים. שמחה שהשלים מה שנדר: (אבן עזרא)


{טו}  וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם:

 אונקלוס  וְסַלָא דְפַטִּרַיָא סֻלְּתָּא גְרִיצַן דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאִסְפּוֹגִין פַּטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְסַלָא דְפַטִירֵי סְמִידָא גְרִיצָן בִּמְשַׁח זֵיתָא וְעֵרוּכִין פַּטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשַׁח זֵיתָא וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומנחתם ונסכיהם. של עולה ושלמים, (צ) לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטעינו לחם, החזירן לכללן שיטעינו נסכים, כדין עולה ושלמים: חלות בלולות, ורקיקי מצות. עשר (ק) מכל מין (מנחות עח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לאפוקי חטאת מדכתיב בסמוך ואת האיל יעשה זבח שלמים וגו' ואת מנחתו ואת נסכו דהיינו של איל כדפרש"י ולמה הוצרך לכתוב והלא בכלל אילים הטעונים נסכים היה ולמה יצא אלא להקיש אליו מה שלמים באים בנדר ובנדבה וטעון מנחה ונסכים אף כל כו' לאפוקי חטאת שאינו בא בנדר ובנדבה אינו טעון מנחה ונסכים (בפרק שתי מדות): (ק) דילפינן מגזירה שוה מצות מצות מתודה והתם בעי עשר מכל מין ומין דכתיב בצו את אהרן גבי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ר"ל כדין תרומת מעשר דהיינו אחד מעשר: (שפתי חכמים)


{טז}  וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת-חַטָּאת֖וֹ וְאֶת-עֹֽלָתֽוֹ:

 אונקלוס  וִיקָרֵב כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיַעְבֵּד יָת חַטָאתֵהּ וְיָת עֲלָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵב כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיֶעֱבַד יַת חַטָאתֵיהּ וְיַת עֲלָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את חטאתו. בעבור שהזכיר באחרונה כי כן מנהג הל': (אבן עזרא)


{יז}  וְאֶת-הָאַ֜יִל יַֽעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת-מִנְחָת֖וֹ וְאֶת-נִסְכּֽוֹ:

 אונקלוס  וְיָת דִכְרָא יַעְבֵּד נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ עַל סַלָא דְפַטִּירַיָא וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת מִנְחָתֵהּ וְיָת נִסְכֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת דִיכְרָא יַעֲבֵד נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ עַל סַלָא דְפַטִירַיָא וְיֶעֱבַד כַּהֲנָא יַת מִנְחָתֵיהּ וְיַת נִסְכֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זבח שלמים לה' על סל המצות. ישחט את השלמים (ר) על מנת לקדש את הלחם: את מנחתו ואת נסכו. של (ש) איל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירש מלת יעשה ישחט מפני שבעת השחיטה תליא מלתא שאם חישב מחשבה לאכלו חוץ לזמנו או למקומו פסלה מלהקריב. גם פירש על סל המצות ע"מ לקדש את הלחם מפני שבזולת זה יובן ששחט על מנת לקדש את הסל ולא את הלחם שבו: (ש) דלא תימא של כל אחד ואחד מהנזכרים לעיל ובא לאפוקי חטאת דלא כדלעיל: (שפתי חכמים)


{יח}  וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת-רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת-שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר-תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים:

 אונקלוס  וִיגַלַח נְזִירָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יָת רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִסַב יָת שְׂעַר רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִתֵּן עַל אֶשָׁתָא דִי תְחוֹת דוּדָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיגַלַח נְזִירָא יַת רֵישׁ נִזְרֵיהּ לְבָרָא בָּתַר דִנְכִיסוּ יַת נִכְסַת קוּדְשַׁיָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסַב יַת שְעַר רֵישׁ נִזְרֵיהּ וְיִתֵּן עַל אֵשָׁתָא דִתְחוֹת דוּדָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וגלח הנזיר פתח אהל מועד. יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון, (ת) אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים, (א) שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב. ספרי לה): אשר תחת זבח השלמים. תחת הדוד שהוא מבשלן בו, (ב) לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, (ג) שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל ולהניף לפני ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שצריך לעמוד בגילוי ראש לכך אסור לגלח בעזרה: (א) וכאלו אמר לגלח הנזיר אחר שחיטת הקרבן הנשחט פתח אהל מועד שהוא השלמים: (ב) דק"ל דונתן על האש משמע שנותן על האש ממש ואחר כך כתיב אשר תחת זבח השלמים משמע תחת הבשר של שלמים והבשר היה מבשל בדוד ואם כן צריך גם ליתן השער בדוד תחת השלמים. לכן פירש תחת הדוד וכו' כלומר דתחת דכתיב בקרא לא מיירי תחת הבשר בתוך הדוד אלא על האש אשר תחת הדוד: (ג) דשלמי נזיר נאכלין בכל מקום דכמו חולין הן אבל מכל מקום צריך לבשלן בעזרה שצריך ליקח הזרוע שהיא קודש לאחר שנתבשלה וליתן לכהן ומשום אותו זרוע שהוא נותן לכהן צריך לבשלן בעזרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שער. על שני משקלים: (אבן עזרא)


{יט}  וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֘ מִן-הָאַ֒יִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן-הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל-כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת-נִזְרֽוֹ:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא יָת דְרָעָא בְּשֵׁלָא מִן דִכְרָא וּגְרִצְתָּא פַטִּירְתָּא חֲדָא מִן סַלָא וְאִסְפּוֹג פַּטִיר חָד וְיִתֵּן עַל יְדֵי נְזִירָא בָּתַר דְגַלַח יָת נִזְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא יַת אֶדְרוֹעָא דְמִיבַשְׁלָא שְׁלֵימָא מִן דִיכְרָא וּגְרִיצְתָּא פַּטִירְתָּא חֲדָא מִן סַלָא וְעָרוּךְ פַּטִיר חָד וְיִתֵּן עַל יְדֵי נְזִירָא בָּתַר דְיִגְלַח יַת נִזְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הזרע בשלה. לאחר (ד) שנתבשלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שנותנין לכהן לאחר שנתבשלה ואין להקשות איך לא יאסר הזרוע שהוא קודש את בשר האיל כיון שנתבשלה עמה. יש לומר כיון דהזרוע הוא אחד בששים להאיל אם כן הוא בטל בששים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשלה. פירוש והיא בשלה: התגלחו את נזרו. הנה אות כי קדש הוא שב אל הזרוע כי הוא עיקר או ישוב הוא על המונף כלו: (אבן עזרא)


{כ}  וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן | תְּנוּפָה֘ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁוֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן:

 אונקלוס  וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ קוּדְשָׁא הוּא לְכַהֲנָא עַל חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְעַל שַׁקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וּבָתַר כֵּן יִשְׁתֵּי נְזִירָא חַמְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָרִים יַתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קוּדְשָׁא הוּא לְכַהֲנָא עַל חַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְעַל שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וּמִבָּתַר כְּדֵין יִשְׁתֵּי נְזִירָא חַמְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש הוא לכהן. החלה והרקיק והזרוע, (ה) תרומה הן (ו) לכהן: על חזה התנופה. מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים, (ז) מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה. לפי שהיו שלמי נזיר בכלל, (ח) ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע, הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כי מלת הוא המורה על אחד שב אל המונף שהוא בכח מאמר והניף המורה על שלשתן ויהיה הוא במקום הם: (ו) לא שהם קודש לכהן ואסורים לו אלא רק הם כתרומה שהרימו לכהן: (ז) פירוש מלת על במקום מלבד לא על ממש ואמר הראוים וכו' פירוש האמורים לעיל בפרשת צו ושלמי נזיר בכללם הם ולא נכתב כאן רק משום הזרוע הנוסף על שאר גוף השלמים: (ח) ואם תאמר אי הכי כיון ששלמי נזיר הם בכלל סתם שלמים דכתיב בהו כי את חזה התנופה וגו' למה הוצרך לכתוב פה מלבד חזה התנופה וגו' והשיב לפי שהיו שלמי וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֘ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהֹוָה֙ עַל-נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר-תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא דִי יִדַר קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ עַל נִזְרֵהּ בַּר מִדְתַדְבֵּק יְדֵהּ כְּפוּם נִדְרֵהּ דִי יִדַר כֵּן יַעְבֵּד עַל אוֹרַיְתָא דְנִזְרֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דָא אַחְוָיַית אוֹרַיְיתָא נְזִירָא דִי יִדַר קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ עַל נִזְרֵיהּ בַּר מִן מַה דְתִדְבַּק יְדֵיהּ כְּמֵסַת נִדְרֵיהּ לְאַיְיתָאָה מִן דִי יִדַר הֵיכְדֵין יַעֲבֵד עַל אוֹרַיְיתָא נִזְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלבד אשר תשיג ידו. שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על ק' עולות ועל ק' (ט) שלמים: כפי נדרו אשר ידור כן יעשה. מוסף על תורת נזרו. על תורת הנזיר מוסף ולא יחסר. (י) שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על ג' בהמות הללו, אין אני קורא בו כאשר ידור כן יעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ולא על מאה חטאות מדכתיב אשר תשיג לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ונדבה שתולין בהשגת היד: (י) כלומר מפני שהפסוק מפרש כפי נדרו אשר ידור כן יעשה משמע בין מוסיף בין פוחת מדינו לכך כתיב על תורת נזרו על כמו למעלה דוקא כשנודר יותר מתורת נזרו אבל אם פיחת מתורת הנזיר כגון שאמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם מלבד אשר תשיג ידו. חיוב שיתן כפי ממונו גם כפי ימי הנדר אם רבים אם מעטים ונסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר כאשר השלים תורת הנזיר שהוא קדוש הזכיר תורת כהנים שהם קדושים והמכחישים אמרו כי זאת הברכה היה הכהן מברך לכל מביא מנחה ונסמכה בעבור על פי אשר תשיג יד הנודר והאמת כמו שהעתיקו חז''ל והעד וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ביום השמיני ונכתבה זאת הפרשה שהשם צוה בהקמת המשכן שיברך אהרן את העם ושם כתיב נשיאות כפים כי הכפים כידים רק ידים כללים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  זאת תורת הנזיר. שיעור הכתוב זאת תורת הנזיר אשר ידור נדר נזיר קרבנו לה' על נזרו יהיה מלבד אשר תשיג ידו או זאת תורת הנזיר וזאת תורת קרבנו לה' על נזרו ויתכן שיאמר זאת תורת הנזיר שידור את קרבנו על נזרו כלומר שלא יפרש דבר בקרבן רק ידור אביא קרבן על נזרי או שיאמר בסתם הריני נזיר כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר וחזר ואמר " מלבד אשר תשיג ידו " שאם היה עשיר ירבה בקרבנו וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות בין עשיר בין עני כן יעשה על תורת נזרו לרבות ולא למעט והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים שיביא את כולן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם כי הכל תורת נזרו ויתכן מלבד אשר תשיג ידו שיעשה כפי נדרו אשר ידור והזכיר זה כי דרך העשיר לידור כן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זאת תורת הנזיר. וסמיך ליה על תורת נזרו לומר מי ששתה יין אל יורה. וסמיך ברכת כהנים לפרשת נזיר לומר שתויי יין פסולין לברכת כהנים שנקראת עבודה: (בעל הטורים)


{כב}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כג}  דַּבֵּ֤ר אֶֽל-אַהֲרֹן֙ וְאֶל-בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָֽרֲכ֖וּ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימַר כְּדֵין תְּבָרְכוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימְרוּן לְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי לְמֵימָר כִּדְנָא תְבָרְכוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמִפְרַסְהוֹן יְדֵיהוֹן עַל דוּכְנָא בַּהֲדֵין לִישָׁן יֵימְרוּן לְהוֹן יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶךָּ. יִשָא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵם לְךָ שָׁלוֹם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אמור להם. כמו זכור (כ) שמור בלע"ז דישנ"ט: אמור להם. שיהיו כולם (ל) שומעים (ספרי לט): אמור. מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם (במ"ר יא, ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שפירושו ל' הוה שכך פירש גבי זכור תנו לב לזכור תמיד וכו' מורה על התמדת הפועל: (ל) ולפי זה תהיה מלת אמור שב אל אהרן ובניו ומלת להם אל בני ישראל כאלו אמר כל אחד מכם אמור להם לישראל הברכות של יברכך יאר ישא האמורים אחר זה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו. כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב) כי צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא וכאן צוה לדורות לאהרן ולבניו ופירש הברכה שיברכו אותם והזכירה בהקמת המשכן כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם וכמו שאמרו רבותינו (סוטה לז) במקדש בשם המפורש ובמדינה בכנויו במקדש היו אומרים אותה ברכה אחת ובגבולין שלש ברכות כי הברכה במקדש מיוחדת בשם המיוחד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כה תברכו. להזכיר זכות ואני והנער נלכה עד כה וכה יהיה זרעך וזהו אשר עד כה ברכני ה' וכ''ה אותיות בפסוק שמע ישראל וכ''ה פעמים ל' ברכה בחומש וכ''ה פעמים שלום בחומש ולכך מתחיל ברכת כהנים בברכה ומסיים בשלום וזהו ה' יברך את עמו בשלום: אמור ל. הם. מלא ו' כנגד ו' ברכות. יברכך. וישמרך. יאר. ויחנך. ישא. וישם לך שלום. כנגד ו' ה'. תורת ה'. עדות ה'. פקודי ה'. מצות ה'. יראת ה'. משפטי ה': (בעל הטורים)

 אור החיים  דבר אל אהרן וגו' לאמר. אמר פעם ב' לאמור, אולי כי חש הכתוב לומר שאינו אלא רשות תלמוד לומר לאמר כי מצות עשה היא לאמר. עוד ירצה שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצוה אלא גם לדורות. עוד נתכוון לשון רוממות, לומר כי מצוה זו יש בה דבר מלך לקיים הדבר, גם יש בה מעלה לכהנים כי הברכות מסרם ה' בידם, והוא אומרו דבר וגו' לאמר: (אור החיים)


{כד}  יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ: (ס)

 אונקלוס  יְבָרְכִינָךְ יְיָ וְיִטְרִינָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  יְבָרְכִינָךָ יְיָ בְּכָל עִסְקָךְ וְיִטְרִינָךְ מִן לִילֵי וּמְזַיְיעֵי וּבְנֵי טִיהַרְרֵי וּבְנֵי צַפְרִירֵי וּמַזִיקֵי וּטְלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יברכך. שיתברכו נכסיך: וישמרך. שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי: (רש"י)

 אבן עזרא  יברכך. תוספות חיים ועושר: וטעם וישמרך. שישמור התוספת שלא יגזול אחר מה שהוסיף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם "יברכך ה' וישמרך" על דרך האמת, כי הברכה - מלמעלה, והשמירה - שתשמור אותה, כטעם "זכור ושמור".

ועוד: "יאר השם הגדול את פניו" המביטים בך. וכך אמרו בספרי (ספרי על במדבר ו כה): "רבי נתן אומר: זה מאור שכינה".

"ויחנך" - שתשא חן בעיניו, כענין שאמרו (בראשית רבה ט ד): "עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל שעה".

ועוד: "ישא השם פניו" אל השמים ממעל, "וישם לך שלום" הכל בביתך. וכך אמרו בספרי (ספרי על במדבר ו כו): "רבי נתן אומר: זה שלום מלכות בית דוד".

"ושמו את שמי הגדול על בני ישראל ואני אברכם" - כי אני המדבר, הנני, ושלום. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יברכך ה' וישמרך. התחלת התיבות עולה כ''ו כנגד השם של ד' אותיות וסוף התיבות כה''ך עולה מ''ה כנגד השם של מ''ה תיבות וזהו ה' ישמר צאתך ובואך. וג' תיבות בפסוק כדי להזכיר זכות ג' אבות ובהם ט''ו אותיות על שם האבות שראו זה את זה שלשתן ביחד ט''ו שנים וזכות השבטים עם האבות הם ט''ו. יברכך בזכות אברהם דכתיב ביה וה' ברך את אברהם בכל וג' תיבות בפ' כנגד ג' ברכות שנאמרו בו ואברכך. והיה ברכה. ואברכה מברכיך: יברכך ה'. בגי' בנכסים ובגוף: (בעל הטורים)

 אור החיים  יברכך ה' וישמרך. הקדים הברכה ואחר כך השמירה, לומר שיצוה ה' שמירתו להם לפי ערך הברכה וגדולתה. עוד ירצה שכל כך תהיה גדולת הברכה עד שיצטרך ה' לשומרך. עוד ירצה יברכך ולא יסובב רעה מהברכה כדרך פן תאכל ושבעת וגו' (דבדים ח'): (אור החיים)

 ספורנו  יברכך. בעושר ונכסים שאם אין קמח אין תורה: וישמרך. מן הגזלנים: (ספורנו)

 דעת זקנים  יברכך ה' וישמרך. יברכך בעושר. וישמרך שתעשה המצות כדדרשי' ושמרתם את המצות ד"א יברכך בבנים וישמרך בבנות שהנקיבות צריכות שמירה: (דעת זקנים)


{כה}  יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה | פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: (ס)

 אונקלוס  יַנְהַר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ לְוָתָךְ וִירַחֵם יָתָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  יַנְהַר יְיָ סְבַר אַפּוֹי לָךְ בְּמֵעַסְקָךְ בְּאוֹרַיְיתָא וְיִגְלֵי לָךָ טְמִירָן וְיֵיחוֹס עֲלָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יאר ה' פניו אליך. יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות. ויחנך. יתן לך חן (ספרי מא): (רש"י)

 אבן עזרא  יאר ה' פניו אליך. כטעם באור פני מלך חיים והטעם וכל אשר תבקש ממנו ובשעת שתדרשו יאר פניו והטעם יקבל אותך וירצה למלא' שאלתך מיד ואם בקשת אותו בעת צרה הוא יחנך גם יתכן היות ויחנך ויתן לך בקשתך כטעם חנוני אתם אשר חנן אלהים מגזרת חנן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יאר. כנגד יצחק שראה העקידה ומת והאיר הקב''ה את עיניו והחייהו כדאיתא בפרקי דר''א. יאר להפך ראי שהיה עולת ראיה ויש בו ה' תיבות וכ' אותיות כיצחק שהיה אחר כ' דורות ושמר ה' חומשי תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  יאר ה'. פירוש שלא יהיה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל:

ויחנך וגו'. פירוש יתן לך חן וחנינה, ועיין מה שפירשתי בפסוק (בראשית לט, כא) ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  יאר. יגלה עיניך באור פניו להביט נפלאות מתורתו וממעשיו אחר שתשיג צרכיך בברכתו: (ספורנו)


{כו}  יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה | פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: (ס)

 אונקלוס  יִסַב יְיָ אַפֵּהּ לְוָתָךְ וִישַׁוֵי לָךְ שְׁלָם: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  יַסְבַּר יְיָ סְבַר אַפּוֹי לָךְ בִּצְלוּתָךְ וִישַׁוֵי עֲלָךְ שְׁלַם בְּכָל תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישא ה' פניו אליך. יכבוש כעסו: (רש"י)

 אבן עזרא  ישא ה' פניו אליך. הפך אעלים עיני מכם והטעם כאשר פירשתי כי בכל מקום שתפנה יהיה פניו נשואות אליך: וישם לך שלום. כטעם לא יגע בך רע לא מאבן ולא מחיה רעה ולא מאויב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ישא. כנגד יעקב וישא יעקב רגליו וכתיב ביה ושבתי בשלום ויש בו ז' תיבות כנגד השבטים אשר נולדו רובן בז' שנים וכ''ה אותיות כנגד כה תאמר לבית יעקב: וישם. יש בו ז' תגין שבז' דרכים ישם לך שלום על שם בז' דרכים ינוסו לפניך: שלום. בגימ' עשו לרמז הוי מקדים שלום לכל אדם ואפי' בשלום נכרי: (בעל הטורים)

 אור החיים  ישא ה' פניו אליך וגו'. פירוש אם סיבבו מעשים עד שהבדילו עונותיכם ביניכם ובין אלהיכם ישא ה' המבדיל, וישם לך שלום פירוש הוא הפך הפירוד, והמשכיל בתיבת שלום ידע כי הוא זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד, וזה הוא סוד ושמו את שמי על בני ישראל שגמר אומר ואני אברכם: (אור החיים)

 ספורנו  ישא ה' פניו אליך. לחיי עולם כענין כי עמך מקור חיים וכו' וכאמרם (ברכות פרק היה קודא) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ומתענגים מזיו שכינה: וישם לך שלוסי מנוחת שלום שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש הראוי לכל שלם לחיי עולם: (ספורנו)


{כז}  וְשָׂמ֥וּ אֶת-שְׁמִ֖י עַל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאֲנִ֖י אֲבָֽרְכֵֽם: (ס)

 אונקלוס  וִישַׁווּן יָת בִּרְכַּת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנָא אֲבָרֵכִנוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁווּן יַת בִּרְכַּת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל וַאֲנָא בְּמֵימְרִי אֲבָרְכִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמו את שמי. יברכום בשם המפורש (ספרי מג): ואני אברכם. לישראל, ואסכים (מ) עם הכהנים. דבר אחר, ואני אברכם, (נ) לכהנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) אבל אין לפרש שיברכם בעצמו. דאם כן מה תועלת בברכת הכהנים כיון שהשם ברכם: (נ) דלפי טעם ראשון יהיה ואני אברכם פירוש אסכים עמהם וזה נראה דוחק לכן פירש דבר אחר. ולפירוש האחרון לחוד קשה דמשמעות הקרא הוא דקאי על ישראל ולא על הכהנים לכן צריך גם לפירוש ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמו את שמי. כטעם לשום שמו שם שיהיו מקודשים בשם או טעמו כאשר יזכירו שמי עליהם כי בכל אחד מהשלשה פסוקים השם הנכבד והנורא: ואני אברכם. ויתכן היות מ''ם אברכם סימן הכהנים המברכים או יהיה סימן לישראל והטעם אם הם יברכום אני אברכם והטעם שאקיים ברכתם לפי דעתי שמ''ם אברכם סימן לכלם כהנים וישראלים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואני אברכם. בגימ' אסכימה עלי ידיכם: (בעל הטורים)

במדבר פרק-ז

{א}   חמישי  וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת-הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֔יו וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְשֵׁיצֵי משֶׁה לַאֲקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵהּ וְקַדִישׁ יָתֵהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּנוּן וְקַדֵישׁ יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּיוֹם רֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן פְּסַק משֶׁה לְמִקְמָא יַת מַשְׁכְּנָא דְלָא פַּרְקֵיהּ תּוּב וְרַבֵּי יָתֵיהּ וְקַדִישׁ יָתֵיהּ וְיַת כָּל מָנוֹי וְיַת מַדְבְּחָא וְיַת כָּל מָנוֹי וְרַבִּינוּן וְקַדִישׁ יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי ביום כלות משה. כלות כתיב (ר"ל בפת"ח ולא כלות בשו"א ודו"ק), יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה (במ"ר יב, ח): כלות משה. בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו (ס) עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת. וכן מצינו בדוד, לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' (תהלים קלב, א-ב), לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ראה ביתך דוד (מלכים-א יב, טז): ביום כלות משה להקים. ולא נאמר ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו, וראש חודש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, (ע) בשלישי הזו הזיה ראשונה, ובשביעי (פ) גלחו (גיטין ס:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) נראה דקשה לרש"י דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן שאין כלות משה סמוך למלת להקים וכאלו הם שני ענינים ומה ב' ענינים איכא הכא. אלא על כרחך דהכי פירושו ויהי ביום כלות משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן ועל זה מקשה רש"י זכרונו לברכה בצלאל וכל חכמי לב וכו' ומתרץ לפי שמסר נפשו וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים העולם והלא לא תלה במשה רק ההקמה וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפרשת פקודי. ומהרא"י תירץ דק"ל שלא הל"ל אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עד כאן לשונו והנראה לי כתבתי ודו"ק: (ע) רוצה לתרץ דלא תקשה הא מיד אחר הקמת המשכן היו הלוי עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך והיאך רשאין לעשות כן והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. ואין לומר דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן דהא כתיב בהזיה שלה בפ' חקת והזה אל נכח פני האהל משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו' נמצא דביום שביעי היו טהורים: (פ) הוא הגילוח האמור בפרשת בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ויהי ביום כלות משה. אחר ברכת כהנים כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם החלה חנוכת המזבח ופסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד על דברי המעתיקים כי היה סותרו ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו כל ז' ימי המלואים להרגיל' כי טעם ויקדש אותם בהזאת הדם בשבעת ימי המלואים: ואת המזבח ואת כל כליו. דבק עם ביום כלות משה להקים את המשכן והטעם שהקים המזבח במקומו: ואת כל כליו וימשחם. בשמן המשחה: ויקדש אותם. בדם והזכיר המזבח בעבור החנוכה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. לא נאמר "ביום הקים" מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו לכך נאמר ביום כלות משה להקים אותו היום כלו הקמותיו וראש חודש ניסן היה בשני נשרפה הפרה בשלישי הזו הזיה ראשונה בשביעי גלחו לשון רש"י מדברי רבותינו ז"ל (ספרי נשא קמה) אבל איננה ראיה גמורה כי "ביום כלות" איננו דבוק עם "להקים" בלבד אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה ומכל מקום ביום השמיני היה ונכתבה זאת הפרשה בכאן בעבור כי ביום הראשון של מלואים קרא אל משה מאהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחלת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב) שהם בדיני איסור והיתר ויש בכולן ענין הקרבנות ונמשכו הענינים עד המקום הזה כסדר כאשר פירשתי (בתחלת הספר ולעיל ה ו) וכשהשלים המצות אשר נצטוה משה לאמר לישראל ושכולן דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש או עד שנים עשר יום לחודש כדברי רבותינו (סדר עולם פרק ז) וטעם וימשחם ויקדש אתם אמר ר"א שמשח אותם בשמן המשחה וקדש אותם בדם החטאת כמו שאמר שם (ויקרא ח טו) ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו ואינו כן שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו והמשכן לא נתקדש בדם כלל אבל "וימשחם לקדש אותם" וטעם ואת המזבח ואת כל כליו מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויהי ביום כלות. סמך חנוכת המזבח לברכת כהנים רמז לחשמונאים שיעשו חנוכה ועוד כדי שלא תשלוט עין הרע במלכותם לכך ברכם תחלה וסמך למשכן שבזכות המשכן יהיה שלום וכן דוד סמך ה' יברך את עמו בשלום למזמור שיר חנוכת הבית: ושמו את שמי ואני אברכם. וסמיך ליה ויהי ביום כלות זהו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך: (בעל הטורים)

 אור החיים   ביום כלות משה. רז"ל אמרו (במד"ר פי"ב) כלת כתיב, ורואני כי בספר תורה כתובה בוא"ו, ואני אומר כי דברי תורה כאלו וכיוצא באלו אינם נמסרים לכל מרים יד בתופשי התורה, כי יסובב הדבר הכפירה והזלזול בכבוד מורים, ויש לך לדעת כי סדר תורתינו הקדושה ותיבותיה ואותיותיה ספורות מזוקקות חצובות ממחצב קדוש ונורא נפלאים המה למכיר בהם ויותר פליאות נעלמים מעין כל, ואעירך גרגיר אחד והוא הלא תמצא כי יש אותיות נרגשות במבטא התיבות ואינם בכתב כגון יהושע כי במבטא ישנו להרגש של אות הוי"ו בין שי"ן לעי"ן ואינה במכתב, וישנה במקום שאינה נרגשת שהיא בין ה"א לשי"ן, והערה זאת תכונן דעת משכיל להכיר כי אותיותיה ספורות מזוקקות ואי אפשר להוסיף אפילו אות אחת הגם כי תצטרך למכטא הקריאה ותהיה נקראת הגם שאינה כתובה, ותהיה קרי ולא כתיב, וקבעה התורה הוא"ו שלא במקומה להעיר בנסתרות, ואולי כי מזה השכילך שנתכוון לצרף שלשה אותיות משמו יתברך בשמו של צדיק, ולסמוך שי"ן ועי"ן להעיר אל ש"ע נהורין, ואם היה מסדר וא"ו במקומה היתה נפסדת הידיעה בדבר כי לא פורש, והנה מביני מערכות האותיות המה ישכילו משבצותם והם האומרים כי כלת כתיב והוא"ו היא מושאלת שם בהשאלה, והמשכיל יבין כי הוא סודו של משה אשר מתיחדת לו וקיימה בו נקבה תסובב גבר (ירמי' לא), וזה שיעור הדברים כלת כתיב פירוש תיבה זו של כלות זה פירושה קח מהכתוב כלת כדי שתבין אשר תכוין אליו התיבה ואות הוא"ו היא בחינת החתן, והוא סוד נעלם וא"ו תוך כלת והבן. ודרשה זו אין אדם דורשה מדעתו אם לא תקדים ההכרה בדברים על בוריין ואמיתותם מפי מקבלי תורה וסודותיה ורמזיה: (אור החיים)

 ספורנו  ואת המזבח ואת כל כליו. ולהקים את המזבח ואת כל כליו כל אחד במקומו: וימשחם ויקדש אותם. אחר שהקים כל אחד מהם כתקונו: (ספורנו)


{ב}  וַיַּקְרִ֨יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹֽמְדִ֖ים עַל-הַפְּקֻדִֽים:

 אונקלוס  וּקְרִיבוּ רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִנוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא אִנוּן דְקַיְמִין עַל מִנְיָנַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרִיבוּ אֲמַרְכְּלַיָא דְיִשְרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אַבְהַתְהוֹן הִינוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא הִינוּן דְמִתְמַנָן בְּמִצְרַיִם אֲמַרְכּוֹלִין עַל מִנְיָנַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הם נשיאי המטות. שהיו שוטרים עליהם במצרים (צ) והיו מוכים עליהם, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל וגו' (שמות ה, יד. ספרי מה): הם העומדים על הפקודים. שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר ואתכם יהיו וגו' (במדבר א, ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דק"ל מה סימן נותן בזה שאמר הם נשיאי המטות. ועל זה פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים והכי קאמר קרא הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות על שלא דחקו את בני ישראל להשלים מנין הלבנים. ואף על פי שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנו עד אחד באייר יש לומר שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקריבו נשיאי ישראל. שם כלל והטעם שעשו קדבן לה' אל פתח אהל מועד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה'. בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן וכן ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב (להלן לא נ) קרבן לבדק הבית והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד והביאו מעצמן עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות ויתכן שנפרש ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם ושנים עשר בקר מושכים העגלות והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן והשם צוה את משה קח מאתם הכל והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו והשם צוה (פסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו ולכך לא הוצרך לומר עתה "קח מאתם" ודרך הלשון לומר "עגלות" על המלוי שבהן כמו אוכלי שולחן איזבל (מלכים א יח יט) וכן כי יודע כל שער עמי (רות ג יא) ולשון חכמים (ב"ב קמו) מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב ואפשר שיהיה "צב" מלאות וכן ובצבים ובפרדים (ישעיהו סו כ) בעגלות מלאות אדם ויהיה "שש עגלות צב" שש עגלות של מלוי ומלואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן ואחר כך כלל אותם (להלן פסוק פד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה וכתב רש"י (בפסוק פה) ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונין במשקלם שוקלם אחד אחד וחוזר ושוקלם כאחד כולם לא רבה ולא מיעט מיסודו של רבי משה הדרשן ואיני מבין טעמם בדבר זה אם נחשוב שהוא נס מה תועלת יש בדבר שיעשה בו הנס הזה ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב ובספרי (נשא קס) אמרו בפירוש ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולם כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט וכו' ושם אמרו ר' נתן אומר כלי בית עולמים שקלן כלם חזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשאן כלים לא רבה ולא מיעט לומר שהיו זהב מזוקק מאד שאפילו יתיכם ויעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון ולא שנעשה בהן נס אלא שהיו זהב טהור מאד והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (שמואל א ב ל) והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות קערות כסף שתים עשרה הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול ועוד בזה טעם אחר במדרשם כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד וכל המדרש כמו שכתבו רש"י (פסוק יט) או כפי המדרש האחר (במדב"ר יג יג) שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות קערה ומזרק כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח ולכך הקריב קערה כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה שלשים ומאה שביום שלישי הקווה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם "ימים" בגימטריא מאה ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מלכים א ז כג) הרי מאה ושלשים

"מזרק אחד כסף" - כנגד העולם שהוא עשוי ככדור שבעים שקל שהם ימשלו על שבעים אומות שניהם מלאים שיביאו להם מנחות מכולן סולת המסולאים בפז (איכה ד ב) בלולה בשמן טוב שם משמן טוב (קהלת ז א) כסף כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י כ) כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת

"פר" - אחד כנגד אברהם איל אחד כנגד יצחק כבש אחד כנגד יעקב שעיר עזים אחד לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלימה אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה וחשב בו טעם אחר (במדב"ר יג טו) והקריב על שם התורה לפי שהיה שבחו של שבט יששכר בחכמת התורה קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה) ונאמר בלחם הפנים (שמות כה כט) ועשית קערותיו וזבולון הקריב שהיה עוסק בפרקמטיא וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו קערה כנגד הים שהיה לחוף ימים (במדב"ר יג טז) וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר ואחרי כן כללם כאחד לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשואה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הם נשיאי המטות הם. סופי תיבות להפך מתים. וכן הפקודים ויביאו את קרבנם ס''ת מותם על שם ותבער בם אש ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים. ומצד מה שהיו כך הקריב כל אחד מהם בעד שבטו ואנשיו כי מצד מה שעמדו על הפקודים הרגיש כל אחד מהם בשבטו שקצתו חשוד בעבירות ומצד מה שהיו נשיאים הסכימו לעמוד בפרץ ולהקריב קרבנות לכפר בעדם: (ספורנו)


{ג}  וַיָּבִ֨יאוּ אֶת-קָרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה שֵׁשׁ-עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל-שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְאַיְתִיוּ יָת קֻרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֶגְלְתָא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָא וְתוֹר לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לָקֳדָם מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַיְתִיוּ יַת קָרְבַּנְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפָּן וּמְטַקְסָן וּתְרֵיסַר תּוֹרִין עֶגְלָתָא בֵּינֵי תְרֵין אֲמַרְכְּלִין וְתוֹרָא לְחַד וְלָא צְבָא משֶׁה לְמִסַב מִנְהוֹן וּקְרִיבוּ יַתְהוֹן קֳדָם מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שש עגלת צב. אין צב אלא מחופים, וכן בצבים ובפרדים (ישעיה סו, כ), עגלות מכוסים קרוים צבים: ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו (ק) מפי המקום. אמר רבי נתן, מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו צבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז), אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן מאי לפני המשכן דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה' דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה ומטעם זה דרשו גם כן בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ואם כן למה לי עוד ויקריבו לפני המזבח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צב. כמו ובצבים ובפרדים מין ממיני השוורים המושכים את העגלות ויש אומרים שהוא כטעם מלאות יותר מדאי מגזרת ואת בטנך צבה בדרך רחוקה. כבר בארתי בספר מאזנים שמ''ם שנים עשר דבק ומוכרת והטעם שנים ועשר ונסמך אל עשר לקצר כמו שלש עשרה וכן שלש אלה ובאה מלת שני עשר בחסרון מ''ם דרך קצרה: על שני הנשאים. כמו לשני. אמר הכתוב וקרבנו כי כבר הזכיר המקריב והוי''ו יש לו טעם כאומר וזה קרבנו ואמר בשני הקריב את קרבנו כי כן דרך המקרא כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי בעבור שארכו לו הדברים וכן ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה וכן לגלגלותם במספר ראובן ושמעון לבדם וכן רבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שש עגלות. כנגד ששה מזלות אשר עולים בגלגל וששה יורדים וכנגד ששה עתים קור וחום וקיץ וחורף וזרע וקציר: ושני עשר בקר. כנגד י''ב שבטים וי''ב מזלות: (בעל הטורים)

 ספורנו  עגלה על שני הנשיאים. לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם כאמרו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד על הפך חלק לבם עתה יאשמו: (ספורנו)


{ד}  וַ֥יֹּאמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ה}  קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָֽתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל-הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹֽדָתֽוֹ:

 אונקלוס  קַבֵּל מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי גְבַר כְּמִסַת פּוּלְחָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  קַבֵּל מִנְהוֹן וִיהוֹן צִיבִי לִצְרוֹךְ סִדוּרָא וְתוֹרִין וְעִיגְלִין יְהוֹן לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי גְבַר כְּמֵיסַת פּוּלְחָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  קח מאתם וגו'. אומרו מאתם, ללמד שעדיין היו ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה, וטעמו של משה לצד שלא נצטוה שישאו המשכן על העגלות לא רצה לקבל כי למה הם ראוים, והנשיאים שיערו בדעתם כי הקרשים והאדנים משא גדול שצריך לעגלות, והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא: (אור החיים)

 ספורנו  קח מאתם. כי חשב משה שיהיה כל משא הלויים בכתף כמו הענין במשא בני קהת: (ספורנו)


{ו}  וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת-הָֽעֲגָלֹ֖ת וְאֶת-הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל-הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וּנְסֵיב משֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרִין וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵב משֶׁה יַת עֶגְלָתָא וְיַת תּוֹרֵי וִיהַב לְלֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)


{ז}  אֵ֣ת | שְׁתֵּ֣י הָֽעֲגָל֗וֹת וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹֽדָתָֽם:

 אונקלוס  יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיָת אַרְבַּעַת תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יַת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיַת אַרְבַּעַת תּוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמֵיסַת פּוּלְחַנְהוֹן: (תרגום יונתן)


{ח}  וְאֵ֣ת | אַרְבַּ֣ע הָֽעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וְיָת אַרְבַּע עֶגְלָתָא וְיָת תְּמַנְיָא תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַרְבַּע עֶגְלָן וְיַת תַּמְנָן תּוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמֵיסַת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כפי עבדתם. שהיה משא בני גרשון קל משל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים: (רש"י)


{ט}  וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי-עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֨דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ:

 אונקלוס  וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהַב עֶגְלָן וְתוֹרִין אֲרוּם פּוּלְחַן קוּדְשָׁא רַמְיָא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָא נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עבדת הקדש עליהם. משא דבר הקדושה, הארון והשלחן וגו', לפיכך בכתף ישאו: (רש"י)

 ספורנו  ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם. ולא עבודת אהל אבל עבודת המקדש. והנה האל יתברך אמר על העגלות שיהיו לעבודת אהל מועד שהיה משא בני גרשון ובני מררי אבל במשא בני קהת לא היה שום דבד מכל בנין אהל מועד אבל היה משאם כלי קדש שהיו בתוכו שנקראו מקדש כאמרו ונסעו הקהתים נושאי המקדש: (ספורנו)


{י}  וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת-קָרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת קֻרְבַּנְהוֹן לְקֳדָם מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבוּ רַבְרְבַיָא יַת חֲנוּכַּת רְבוּתָא דְמַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבֵּי יָתֵיהּ וּקְרִיבוּ רַבְרְבַיָא יַת קָרְבַּנְהוֹן לִקְדָם מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח. לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו (ר) מפי הגבורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן מאי לפני המזבח דקאמר ומהו ויאמר ה' אל משה וגו' הבא אחריו דמשמע שאם לא אמר לו השם יתברך לא היה מקבלם והא דאמר לו השם יתברך נשיא אחד ליום וגו' אף שלא מצינו שנסתפק משה בזה שהרי לא פרש"י אלא אם כסדר תולדותם וכו' יש לומר דהשם השיב לו מעצמו בלתי שאלת משה פן יבא לטעות ולומר שכולם יקריבו קרבנם ביום אחד כיון שכולם ביחד הביאו קרבנם והיו כולם זריזים במצות דין הוא שיהיו כולם שוים בהקרבתן עד שהוצרך השם לומר נשיא אחד ליום וקל להבין. והרא"ם כתב שנסתפק גם בזה אם כולם יקריבו ביום אחד או כל אחד ביומו מיד השיב לו השם יתברך נשיא אחד ליום ועיין שם מה שהקשה ותירץ שם ואין כל כך צורך הפשט משום הכי קצרתי ולא הבאתיו: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויקריבו הנשיאים וגו'. נראה כי כולם כאחד רצו להקריב ביום ראשון לחנוכת המזבח, שרצו שיתחנך מכולם יחד, וה' אמר נשיא אחד ליום וגו', ואמר כי בכל הי"ב ימים יחשב חנוכת המזבח, ולזה אחר אומרו נשיא אחד וגו' אמר פעם אחרת לחנוכת המזבח לומר כמו שכתבנו, וכאן לא אמר ה' למשה קח מאתם כדרך שאמר למעלה, משמע שלא היה צריך רשות לזה כי ודאי שיקח קרבנות וכל המובא בית ה' זהב וכסף, אלא לצד שבאו יחד אמר ה' אליו כי יסדרם נשיא א' ליום, אלא שראיתי לרז"ל בספרי שאמרו וזה לשונם מגיד שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנוכת המזבח ולא קבל משה מהן עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא שנאמר יקריבו את קרבנם לחנוכת וגו' עד כאן. רז"ל דייקו יתור אומרו יקריבו את קרבנם שלא היה צריך לומר ודרשו שבא לרשיון הא למדת שלא קבל מהם, ויש לנו לחקור זאת למה ימאן משה מקחת מידם נדבת ה', ואפשר שלא רצה לקבל מהם עד שידע אם ה' חפץ שהם יחנכו המזבח או משה או אהרן, ומה גם שלא ראה עמהם שבט לוי, ועיין בתחילת פרשת בהעלותך מה שכתבנו שם, והוא הדין שהיה מסתפק בכל אחד שיבא לחנך המזבח בקרבנו, אבל זולת זה בוודאי שהיה מקבל:

ויקריבו הנשיאים וגו'. אמר פעם ב' ויקריבו הנשיאים, לומר שהם עצמם טרחו בהבאת הנדבה עד המשכן, הגם שהם נשיאים לא חשו לכבודם. עוד ירצה שלא הביאו הקרבן ונתנוהו ביד המקריב אלא הקריבו אותם לפני המזבח בסמוך לו לומר כי אלו יקריבו ראשונה באין קודם להם, וכמו כן יכוין הכתוב במאמר ויקריבו אותם לפני המשכן האמור בעגלות לומר כי הקדשם הוא לצרכי משכן לשאת עליהם קרשיו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ויקריבו הנשיאים את חנכת, המזבח. הקדישוה: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. אחר שהקדישו הקרבן הגישוהו לפני המזבח: (ספורנו)


{יא}  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֨יבוּ֙ אֶת-קָרְבָּנָ֔ם לַֽחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ: (ס)

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה רַבָּא חַד לְיוֹמָא רַבָּא חַד לְיוֹמָא יְקָרְבוּן יָת קֻרְבַּנְהוֹן לַחֲנֻכַּת מַדְבְּחָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲמַרְכּוֹל חָד לְיוֹמָא אֲמַרְכּוֹל חָד לְיוֹמָא יִקְרְבוּן יַת קוּרְבַּנְהוֹן לַחֲנוּכַּת רְבוּתָא דְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקב"ה יקריבו (ש) למסעות איש יומו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כתב הרא"ם ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם כתולדותם או כפי מסעם והלא עדיין לא נאמרו סדר המסעות עד אחד באייר כמו שמפורש בפרשת במדבר ושמא יש לומר שמאז ששהה בהר סיני ארבעים ימים אחרונים הודיעו השם חילוף הבכורים עם הלוים וחילוק הדגלים וסדר מסע המחנות. עד כאן לשונו. ולי נראה שידע משה סדר מסעות וחילוק הדגלים מיעקב אבינו עליו השלום כמו שפרש"י בפרשת במדבר בפסוק איש על דגלו באותות וגו' באותות שמסר להם אביהם וכו'. ומסתמא גם המסעות היו כן דאין סברא שיהיו המסעות משונים מן הדגלים וקל להבין: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן אֶת-קָרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה:

 אונקלוס  וַהֲוָה דִמְקָרַב בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קֻרְבָּנֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה דִמְקָרֵב בְּיוֹמָא קַמָאָה יַת קוּרְבָּנֵיהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב רַב בֵּית אַבָּא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום הראשון. אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו' כדאיתא בסדר עולם: למטה יהודה. יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב, (ת) או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, משלו הביא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כלומר אין פירוש למ"ד למטה יהודה כלמ"ד אמרי לי שיהיה פירושו בעבור מטה יהודה שגב משבטו והקריב ופירוש למטה כמו ממטה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  המקריב ביום הראשון את קרבנו. צריך לדעת למה הוצרך לומר את קרבנו ואולי שבא לומר שהביא משלו ולא משל השבט, ולדבריהם ז"ל (ספרי פיסקא מ"ח) שדייקו דבר זה ממה שכפל לומר בכל אחד זה קרבן נחשון וגו' זה קרבן נתנאל מלמד שהביאו משלהם טעם אומרו קרבנו, לפי שיש בו ב' בחינות הקרבה, א' הפלגת זכיותיו וקורבתו לפני ה' כאמור בענין בדבריהם ז"ל (במד"ר פי"ג) נפלאים מעשיו של נחשון, והב' הקרבן עצמו, לזה אמר הקריב את קרבנו פירוש הקריב קרבן האמור בענין עם קרבנו הנעלם שהוא סגל מעשה הטוב אשר הפליא עשות, ותדע כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתועדו כוחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו, עוד לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו, והוא מאמר המקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכוונה בהבאת הקרבן:

למטה יהודה. ולא אמר נשיא ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט, ולצד שמצינו רז"ל (תנחומא לקמן פסוק מ"ח) שביקשו לדרוש בשמות הנשיאים כל אחד כפי מעשיו, נראה כי צדיק זה שמו גם כן יגיד כי הוא זה אשר היה יחיד שנתנדב לקדש שמו בירידה לים, והוא אומרו נחשון אות נו"ן מתחלפת בלמ"ד באותיות דטלנ"ת שהגם שהיה נחשול של ים גובר בין ישראל שנקראו עמי נדב וירד לים כמאמרם ז"ל (סוטה לז.): (אור החיים)

 דעת זקנים  ויהי המקריב ביום הראשון. משמע אעפ"י שאינו ראוי להקריב ראשון שאינו גדול שבשבטים שהרי ראובן ושמעון גדולים ממנו אלא שהוא תחלה לכל דבר כדפרי' לעיל א"נ לפי שהיה נשיאו גיסו של אהרן כהן גדול: ביום הראשון. בניסן היה: (דעת זקנים)


{יג}  וְקָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  וְקֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקוּרְבָּנֵיהּ דְמִקְרַב פְּיוֹלֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיךְ מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא הֲוַת מַתְקְלָא מַזִירְקָא חָד דִכְסַף דְגִילְדָא קַלִישָׁא שׁוּבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא תְּרֵין מָאנַיָא הָאִילֵין קְרֵיב יַתְהוֹן מַלְיָן סְמִידָא מִן אַפְרָשׁוּתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שניהם מלאים סלת. למנחת (א) נדבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שהיא מנחה ראשונה האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו מה מלאה קטורת נדבה אף מלאה סולת נדבה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  סלת בלולה בשמן למנחה. חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים והקטורת והחטאת הוראת שעה שאינם באים בנדבה אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה (בפסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח ולכך עשה שלמה חנכת הבית דכתיב (דהי"ב ז ה) ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה דכתיב (עזרא ו טז) ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא וגו' וכן לימות המשיח שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם והיא חנכה למזבח במלואים והנה תהיה ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח (להלן ט) ופרשת בני יוסף (להלן לו) שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וקרבנו. וי''ו יתירה על שם ו' בנים שיצאו ממנו וכולם נתברכו בו' ברכות. ו' בנים יצאו מנחשון בעלי ו' ברכות ואלו הן דוד משיח דניאל חנניה מישאל ו יעזריה. דוד דכתיב ביה יודע נגן וגבור חיל איש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו. יודע נגן שיודע לשאול. וגבור חיל יודע להשיב. איש מלחמה יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. ונבון דבר מבין דבר מתוך דבר. ואיש תואר שמראה פנים בהלכה. וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. משיח דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. דניאל חנניה מישאל ועזריה דכתיב בהן ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך. דבר אחר למה וקרבנו עם וי''ו יתירה כנגד ששה דברים שנתחדשו באותו היום בעולם ראשון לשכינה ששרתה בישראל ראשון לנשיאים ראשון לברכת כהנים ראשון למחיצת מחנה שכינה ראשון לאיסור במה ראשון לירידת האש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש ולמה נקרא שמו נחשון על שירד תחלה לנחשול שבים. בכולן כתיב נשיא חוץ מיהודה שלמוד הוא אותו השבט להקטין את עצמו ישב נא עבדך תחת הנער וכן בדוד הוא אומר הוא הקטן. בכל אחד יש ששה פסוקים כנגד ששת ימי המעשה ובכל אחד הוכפל שמו הרי כ''ד כנגד כ''ד שעות שביום ובלילה: שלשים ומאה משקלה; כנגד שנות אדם עד שנולד שת: שבעים שקל. כנגד שבעים שהניח לבניו [אולי ר''ל לדוד המלך ע''ה] ולהצילם משבעים אומות: שבעים. שקל. בגימטריא שבעים נפש בשביל שבעים שידדו למצרים: (בעל הטורים)

 אור החיים  וקרבנו. אמר תוספת וא"ו מתחילת המעשה, לפי מה שפירשנו במאמר המקריב את קרבנו כי יכוין לנעלם יוצדק לומר בזכרון הנגלה וקרבנו, גם לשאר הדרכים הוסיף בו וא"ו לרמוז ליתרון אשר כצדיק זה ירום וגבה מאד: (אור החיים)

 ספורנו  וקרבנו קערת כסף אחת. הנה כל אחד מהם הקריב כל מיני הקרבנות והם עולה ומנחה חטאת ושלמים וקטורת לחנך המזבח ומשרתיו בכל מיני הקרבנות חוץ מן האשם כי החטאת והאשם תורה אחת להם. וספר קרבן כל אחד מהם לבדו להורות שכל אחד מהם כיון לכפר על פרטי חטאים שירבו בשבטו וזה בכל אחד מפרטי קרבנו לרצון להם לפני ה'. וסמך ונצב עליהם בעד שבטו כענין המעמדות בקרבנות צבור: (ספורנו)

 דעת זקנים  וקרבנו. וא"ו יתירה שלא יגיס דעתו על שזכה להקריב ראשון לכך כתיב וקרבנו דמשמע שיש אחר שקדמו דוא"ו מוסיף על ענין ראשון ולכך נמי לא הוזכר בו נשיא כמו באחרים: קערת כסף אחת וגו'. כנגד יוכבד שהיתה בת ק"ל שנה: מזרק אחד כסף. כנגד משה שהיה שקול כשבעים זקנים: שניהם מלאים. יכול אהרן אינו כמוהו ת"ל שניהם מלאים שניהם שוים: (דעת זקנים)


{יד}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקְלָא עֲשַר סִלְעִין דִכְסַף וְהִיא הֲוַת דִדְהַב טָב קָרִיב יָתָהּ מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמָנִין טָבִין מִן אַפְרָשׁוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשרה זהב. כתרגומו, משקל עשר שקלי הקדש (ב) היה בה: מלאה קטרת. לא מצינו קטרת ליחיד (ג) ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דק"ל דעשרה זהב משמע שהיה עשרה זהובים של מטבע והיאך יכול להיות זה דאם היה כף לא היה מטבע של זהב: (ג) פירוש לא מצינו ששום יחיד יביא קטורת על אחד מב' מזבחות ואף הקטרת אינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי וכאן נעשו שני שינוים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  כף אחת. כנגד התורה שנתנה מכף ידו של הקב''ה: עשרה זהב. כנגד י' דברות: מלאה קטרת. תחליף הק' בד' בא''ת ב''ש יעלה למנין תרי''ג: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  כף אחת עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות שקבל משה שמלאות ריח טוב כקטרת. ויש להוכיח מכאן מה שאחז"ל כוס של ברכת המזון שוה מ' זהובים וה"פ דקרא אחת מכ"ף דהיינו מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום כמנין כ"ף. עשרה זהב שוה עשרה זהובים וא"כ כוס של ברכה שיש בו ארבע ברכות שוה ארבעים זהובים: (דעת זקנים)


{טו}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין בַּר תְּלַת שְׁנִין דְכַר חָד בַּר תַּרְתֵּין שְׁנִין וְאִימַר חָד בַּר שַׁתֵּיהּ תְּלָתֵיהוֹן קְרַב רַב שִׁבְטָא דִיהוּדָה לַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פר אחד. מיוחד (ד) שבעדרו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) שהרי כאן אין כתיב אצלו שום מספר אחר שהוא יותר מאחד עד שהוצרך לכתוב בפירוש מלת אחד להבדילו מן המספר השני אלא לדרשא קאתי ועוד יש לומר מדשינה קרא וכתב פר אחד בן בקר ולא כתיב פר בן בקר אחד אלא לדרשא קאתי: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  פר אחד. כנגד אברהם ואל הבקר רץ אברהם. איל כנגד יצחק. כבש כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב. פר איל כבש. בגימטריא אברהם יצחק ויעקב: (בעל הטורים)


{טז}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין חָד קְרִיב לְחַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שעיר עזים אחד לחטאת. לכפר על קבר (ה) התהום (עיין ברא"ם) וטומאת ספק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש קבר התהום הוא שלא הכיר בה אדם כלומר כאלו הוא משוקע בתהום שאין דרך האדם להשיג שיש שם קבר והיו צריכים להטהר מטומאה זו ומנגיעת ספק טומאה. דאם לא כן לא היו רשאין לבא למקדש או לעזרה דטומאות הספקות שאפשר לכפר עליהם על ידי שעיר חטאת הוצרכה כפרה. אבל טומאה ודאי נדחית מפני קרבן צבור כמו הפסח שנדחית הטומאה מפניו אם היו רוב הצבור טמאים כדכתיב במועדו אפילו בטומאה. והרא"ם האריך ואני קצרתי: (שפתי חכמים)


{יז}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבָּנָא דְנַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דִי יְקָרֵיב מִנִכְסוֹי נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: אילים כבשים עתודים. שלשה מינים כנגד כהנים לוים וישראלים וכנגד תורה נביאים וכתובים: עתודים. מלא וי''ו שדוד שעמד ממנו נתברך בשש ברכות ואין עתודים אלא לשון עמידה כמה דאת אמר אשר התעתדו לגלים ואומר ועתדה בשדה לך פירוש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש. דבר אחר וקרבנו למה וי''ו יתירה כנגד ששה דברים שניטלו מאדם הראשון ועתידין לחזור כשיבא בן נחשון הוא המשיח ואלו הן הששה דברים שניטלו מאדם הראשון זיוו דכתיב משנה פניו ותשלחהו. חייו דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. קומתו דכתיב ויתחבא האדם מלמד שנגרעה קומתו ונעשית של מאה אמה. פירות הארץ והאילן דכתיב ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה. מאורות דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה. ומנין שגנזן שנאמר וימנע מרשעים אורם. ומנין שעתידין לחזור בימי המשיח שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. חייו דכתיב כי כימי העץ ימי עמי חמש מאות שנה סדן של שקמה חמש מאות שנה. קומתו דכתיב ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה. פירות הארץ והאילן דכתיב הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה. מאורות דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ולזבח השלמים. כנגד כל התורה שנאמר וכל נתיבותיה שלום: בקר שנים. שכתובה בשני לוחות: אילם חמשה עתודים חמשה. כנגד ה' דברות על לוח זה וה' על לוח זה .כבשים חמשה כנגד ה' חומשי תורה וכל שאר עתודים כתיב חסר ווא"ו וזה מלא לפי שנתחדשו באותו יום ששה דברים ראשון לכהונה ראשון לנשיאים ראשון לקרבנות ראשון לחדשים ראשון ליציאת מצרים ראשון לאיסור הבמות זה מצאתי. ולא נהירא לי שהרי במס' שבת פרק רבי עקיבא מסיק אותו היום נטל עשר עטרות וכו' אלמא נתחדשו יותר מששה דברים לכך נ"ל דוא"ו דוקרבנו אצטריך ליה ללמוד שלא יתגאה. וא"ו דהכא רמז לו' צדיקים שיצאו מנחשון כדפי' לעיל. ומאי טעמא לא הקריבו אלא דבר מועט פר אחד איל אחד משל למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק אמר להם המלך כך אתם מכבדים אותי אמרו לו אדוננו המלך בדרך אנו נותנין לפי הדרך ולפי הפונדק אבל כשתכנס נכנס עמך לפלטרין שלך אז תראה כמה אנו מכבדין אותך כך כשהוקם המשכן הקריבו הנשיאים קמעא אמר הקב"ה זהו כבודי בדבר מועט אמרו לפניו רבון העולמים במדבר אנו עומדין ולפי המדבר אנו מקריבין לפניך אבל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותכנס לתוך פלטרין שלך אז תראה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך וזש"ה הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים ולא פר אחד וכן אתה מוצא בשלמה כשחנך את הבית מה כתיב שם ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה'. וכן בימי עזרא כתיב והקריבו בית אלהא דנא תורין מאה דכרין מאתן אמרין ארבע מאה: (דעת זקנים)


{יח}  בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן-צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא קָרִיב נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַבָּה דְיִשָׂשׂכָר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא קָרֵיב יַת קָרְבְּנֵיהּ נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַב בֵּית אַבָּא לְשִׁבְטָא דִישָשכָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקריב נתנאל בן צוער. (רש"י)

 בעל הטורים  ביום השני הקריב. בגימטריא נתן להם עצה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ביום השני וגו'. הקדים שבט יששכר, לצד היותו בן תורה הורם שבטו וקדם לראובן הבכור, ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמוד דכתיב (דברים לג) שמח זבולן בצאתך ויששכר וגו' ישב בצלו וקדם לראובן:

הקריב נתנאל וגו' נשיא יששכר. הקדים הזכרת שמו לזכרון הנשיאות, לעשות לו גדר המעלה גם בלא חשיבות הנשיאות, מה שאין כן כל שאר הנשיאים שהקדים זכרון הנשיאות לשמם ובשמו הזכיר זכרון התורה ואמצעות קנינה, זכרון התורה נתנאל נתן אל על דרך אומרו (משלי ד) לקח טוב נתתי לכם, אמצעות קניינה בן צוער שאין התורה נקנית אלא על ידי יסורין, כך היא דרכה של תורה (גיטין נז.) אדם כי ימות באהל, ואולי כי לצד זה גם כן הקדים זכרון שמו לומר כי לצד המפעל הרשום בשמו שהיה בו זכה להיות נשיא לבני יששכר יודעי בינה לעתים: (אור החיים)

 דעת זקנים  ביום השני הקריב וגו' נשיא יששכר. לפי ששבטו של יששכר היו חכמים בתורה שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכו להקריב בשני ועל פי הדבור היה ולכך כתיב הקריב רחוק היה ונתקרב ורש"י פי' בענין אחר וגם פירש למה הקרב חסר יו"ד: (דעת זקנים)


{יט}  הִקְרִ֨ב אֶת-קָרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלֵהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלַהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קָרֵיב יַת קוּרְבָּנֵיהּ בָּתַר יְהוּדָה עַל פּוּם קוּדְשָׁא פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיךְ מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁה הֲוָה מַתְקְלֵיה מַזִירְקָא חֲדָא דִכְסֵף דְגִילְדָא קַלִיש שׁוּבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁה תְּרֵין מָנַיָא הָאִילֵן קְרֵיב יַתְהוֹן מַלְיָין סְמִידָא מִן אַפְרָשוּתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקרב את קרבנו. מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר מה שלא נאמר בכל השבטים, לפי שבא ראובן וערער ואמר, אחר שקדמני יהודה אחי אקריב אני אחריו, אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם, לכך אמר הקרב את קרבנו והוא חסר יו"ד, שהוא משמע הקרב לשון צווי, שמפי הגבורה נצטוה הקרב. ומהו הקריב הקריב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים, אחת שהיו יודעים בתורה שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים-א יב, לג), ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו, וביסודו של רבי משה הדרשן מצאתי, אמר רבי פנחס בן יאיר, נתנאל בן צוער השיאן עצה זו: קערת כסף. מנין (ו) אותיותיו בגימ' תתק"ל, כנגד שנותיו של אדם הראשון: שלשים ומאה משקלה. על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' (בראשית ה, ג): מזרק אחד כסף. בגימ' תק"כ על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל והיו ימיו מאה ועשרים שנה, (שם ו, ג) לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין: שבעים שקל. כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הביא מדרשות האלו להיות קרובים לפשוטו של מקרא דאם לא כן מה ענין הכלים הללו במספרם ובמשקלם וכן הבהמות הללו עד שכל הנשיאים הסכימו בם שלא לגרוע ולהוסיף ואף שאין מנהג הרב להביא מדרשות כאלה הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  הקרב את קרבנו. כל זה מיותר אחר שכבר אמר הקריב נתנאל, אלא נתכוון להגדיל בחינות הנוספות בזכרון הקרבת נחשון בן עמינדב, ותמצא שהזכיר בנחשון זכרון הקרבן שלשה פעמים, המקריב וגו' קרבנו וגו' וקרבנו, אחד זכרון התקרבותו להקדים ראשונה ואחד לבחינת הקרבן הנעלם, ואחד לקרבן עצמו, כמו כן בנשיא של תורה הזכיר שלשה קרבנות, הקריב נתנאל וגו' הקריב את קרבנו, ובשאר הנשיאים לא הזכיר אלא הזכרת הקרבן המובא בית ה', כי לא יוכלו עשות כמלכי ישראל שהם שבט יהודה ושבט יששכר, וטעם אומרו הקרב בלא יו"ד, לדרוש המסורת שהוא לשון ציווי והורמנותא, והכוונה בזה על פי מאמרם ז"ל (ספרי פ' נ"ב) שערער ראובן עליו, לזה בא מאמר אדון הרשות ואמר הקרב, לזה כתב בלא יו"ד לרמוז זה: (אור החיים)


{כ}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקְלָא עֲשְרָא סִלְעִין וְהִיא דִדְהַב טָב קָרִיב יָתָהּ מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמָנִין טָבִין מִן אַפְרָשׁוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כף אחת. כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה: עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות: מלאה קטרת. גימטריא של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק: (רש"י)


{כא}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין בַּר תְּלַת שְׁנִין דְּכַר חָד בַּר תַּרְתֵּין שְׁנִין אִימַר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ קְרִיב רַב שִׁבְטָא דְיִשָשְכָר לַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פר אחד. כנגד אברהם שנאמר בו ויקח בן בקר (שם יח, ז): איל אחד. כנגד יצחק ויקח את האיל וגו' (שם כב, יג): כבש אחד. כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב (שם ל, מ): (רש"י)


{כב}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין חַד קְרִיב לְחַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שעיר עזים. לכפר על מכירת יוסף שנאמר בו וישחטו שעיר עזים (שם לז, לא): (רש"י)


{כג}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרֵי חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דְקָרֵיב מִנִכְסוֹי נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: אילם עתדים כבשים. ג' מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים, שלש חמשיות כנגד חמשה חומשין, וחמש הדברות הכתובין על לוח אחד וחמש הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של רבי משה הדרשן: (רש"י)


{כד}  בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום השלישי נשיא וגו'. ביום השלישי היה נשיא (ז) המקריב לבני זבולון וכן כולם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל דביום הג' נשיא משמע דביום הג' היה נשיא אבל אחר כך לא היה נשיא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  אליאב בן חלון. נקרא כן לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, וכמו שמצינו שהקדימו משה ליששכר דכתיב (דברים לג) שמח זבולן וגו' ויששכר וגו', והוא מאמר אליאב פירוש לי יתיחס לקרות אב, הגם שהוא חלון פירוש חולין שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה אף על פי כן דין אבא למלכא: (אור החיים)


{כה}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיך מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בִּסִלְעֵי קוּדְשָׁא וגו': (תרגום יונתן)


{כו}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{כז}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד וגו': (תרגום יונתן)


{כח}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{כט}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו': (תרגום יונתן)


{ל}  בַּיּוֹם֙ הָֽרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אליצור בן שדיאור. אולי שירמוז לראובן אשר מחל לו ה' עון הרשום בתורה (בראשית לה) וישכב וגו' והעלה לו צרי למחלתו, והוא אומרו אלי פירוש אלהי, צור על דרך (ירמי' ח) הצרי אין בגלעד, בן שדי אור כאן רמז לענין הרשום בתורה וישכב וגו' והצרי הוא שתכף למאמר וישכב וגו', אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר בזה ריפא הנגע, ולדברי חז"ל שאמרו (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא וכו' הן הם הדברים שהראה ה' בסמיכות ויהיו בני יעקב וגו': (אור החיים)


{לא}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילִי וגו': (תרגום יונתן)


{לב}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{לג}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד וגו': (תרגום יונתן)


{לד}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{לה}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַיָא וגו': (תרגום יונתן)


{לו}  בַּיּוֹם֙ הַֽחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה רַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִי שַׁדָי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  שלומיאל בן צורישדי. ירמוז לשמעון ששלם לו אל על חטא יוסף ויאסור אותו במשמר, גם מה ששלם ה' במעשה זמרי, צורי שדי שה' אמר לכליונו די דכתיב (לקמן כה, ח,) ותעצר המגפה: (אור החיים)


{לז}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרִיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{לח}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשְרָא סִלְעִין וגו' לט תּוֹר חָד בַּר תוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{לט}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)


{מ}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{מא}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי: (פ) (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו': (תרגום יונתן)


{מב}   שישי  בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אליסף בן דעואל. ירמוז להיות שנאספו לעריהם תחילה על פי ה' כאמור זולת גבורי חיל שעברו כל חלוץ וגו', והוא אומרו אל יסף. עוד על פי דבריהם ז"ל שארץ סיחון ועוג לא היתה בכלל מתנת ארץ ישראל שנתן ה' לאברהם, כמו שאמרו בספרי (ח"ב פיסקא רצט) וזה לשונם פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך עד כאן. ומצינו שמשפט ארץ ישראל יש לה (שביעית פ"ט מ"ב) כידוע, ועיין מה שכתבתי בפרשת מטות בפסוק עטרות וגו', לזה קראו אליסף לצד שהוסיף ליטול יותר ממתנת ה' והסכים ה' עמהם, בן דעואל פירוש שעשו היכר לעדות לדעת כי הם ידועי עובדי אל כאחד שבטי ישראל כאמור ביהושע סימן כ"ב: (אור החיים)


{מג}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְיֵלי וגו': (תרגום יונתן)


{מד}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{מה}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{מו}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{מז}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו': (תרגום יונתן)


{מח}  בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֶלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום השביעי. יש אומרים כי בשבת הקריבו והיא הוראת שעה ויש אומרים כי היום הוא שביעי לחנוכת המזבח והמכחישים אמרו כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע וזה לא יועיל כי לא יתכן שלא יהיה שבת בין שנים עשר יום. והנכון בעיני כי הוא כפירוש השני זבח השלמים וכן ביום השביעי בהקפת יריחו וכן ז' הימים בחנוכת הבית בעבור יום ענוי נפש: (אבן עזרא)

 אור החיים  אלישמע בן עמיהוד. רז"ל אמרו (תנחומא) ר"מ ור' יהושע בן קרחה היו דורשים את השמות אלישמע בן עמיהוד אלי שמע ולאדונתו לא שמע, עמי היה הודו ולא עם הרשעים עד כאן. נראה כי יכוין הכתוב במאמר אלי שמע שטעם שפירש יוסף לא לצד שום מיחוש אשר יסובב מהמעשה אלא לצד יראת ה' כאומרו. (בראשית לט) וחטאתי לאלהים, והוא מאמר אלי שמע. עוד ירצה על פי דבריהם שאמרו (סוטה לו:) שנדמה לו דיוקנו של אביו וכו', והן ידוע כי הוא מראה השכינה כי אביו במקומו לא ידע דבר ואפי' אם עודנו חי, אלא אביר יעקב אלהי ישראל, והוא מאמר אלי שמע, וכפל לומר עוד עמיהוד לרמוז מה שאמר הכתוב (שם) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה פירוש לשכב וגו' כפשוטו, להיות עמה שתבעה ממנו לקירוב בשרו לבשרה ולא רצה, והוא מאמר עמי הודו וכו', ורז"ל שאמרו עם רשעים לשון רבים, אולי שכוונתם לומר שלא מאשת פוטיפר לבד נשמר אלא מכמה כיוצא בה: (אור החיים)

 דעת זקנים  ביום השביעי נשיא לבני אפרים. ושבת היה שהרי ביום הראשון ראשון היה למעשה בראשית ולפי שיוסף היה שומר שבת קודם שניתנה התורה שנא' וטבוח טבח והכן ואין הכנה אלא לשבת שנא' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו אמר לו הקב"ה שבזכות זה יכין בנך קרבנו ביום השבת שאין קרבן יחיד דוחה את השבת וזש"ה לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי ואמר ריש לקיש אם יאמר לך אדם למה בנה אליהו במה בהר הכרמל בשעת איסור הבמות לי גלעד כלומר על פי הדבור היה. ואם יאמר לך אדם שבעה דברים עשה גדעון פר הנעבד ופר המוקצה ובנה מזבח וכרת עצים מן האשרה והקריב קרבן בלילה וע"י עצמו בלא כהן והיה בין הכומרים כל מה שעשה על פי הגבורה עשה שנא' ויהי בליל' ההוא ויאמר לו קח את פר השור אשר לאביך ועלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעון הזה והיינו דכתיב לי מנשה שגדעון משבט מנשה הוא ואפרים מעוז ראשי אם יאמר לך אדם יהושע חלל את השבת ביריחו על פי הגבורה עשה דכתיב וסבותם את העיר וכו' כה תעשו ששת ימים וגו' וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וא"א שבעה ימים בלא שבת ולפי שכבשה ביום שבת קדש אמר תהא כלה קדש לה'. וכן עתה התיר לשבט אפרים לחלל את השבת בשביל קרבן יחיד. יהודה מחוקקי אם יאמר לך אדם דוד עבר על לא תעשה אמר הקב"ה דוד הבא משבט יהודה למד הבעלי תשובה כסופר מחוקק המלמד תינוקות שנאמר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו וכן מסיק בריש ע"ז לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דבת שבע אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה: (דעת זקנים)


{מט}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{נ}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{נא}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  פר אחד בן בקר. קטן כמו בן יונה: (אבן עזרא)


{נב}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{נג}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו': (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בקר שנים. גם הם פרים זכרים וטעמו מין הבקר והעד וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים: (אבן עזרא)


{נד}  בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה רַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  גמליאל בן פדהצור. אמרו רז"ל הנזכרים וזה לשונם גמליאל עמי גמולים טובים, בן פדהצור פדאני מבית הסוהר עד כאן. וירמוז עוד על זה הדרך גמליאל שיוסף אמר כי גמלו ה' חסדים טובים בעד המעשה הגם שהוא פראו במה שהראהו דיוקנו, והוא אומרו פדה צור: (אור החיים)


{נה}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{נו}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{נז}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד וגו': (תרגום יונתן)


{נח}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{נט}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו': (תרגום יונתן)


{ס}  בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אבידן בן גדעוני. רמז לשאול שהוא אבי שכן קרא לו דוד (שמואל א כד) ואבי ראה גם ראה, דן שנידון לגדוע המלכות ממנו כאומרו (שם טו) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך. עוד ירמוז למרדכי אשר אבד זרע עמלק.

בן גדעוני בן אותו שנגדעה מלכותו של שאול בשבילו: (אור החיים)


{סא}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילִי וגו': (תרגום יונתן)


{סב}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{סג}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{סד}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{סה}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו: (תרגום יונתן)


{סו}  בַּיּוֹם֙ הָֽעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא עֲשִׂירָאָה רַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא עֲשִירָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אחיעזר בן עמישדי. אולי שרמז לשמשון, ואומר אחי ירמוז לרוח ה' שהיתה עמו דכתיב (שופטים יד) ותצלח עליו רוח ה', ויכונה בשם אחי על דרך אומרו (תהלים קכב) למען אחי ורעי, עזר שהיה ה' בעזרו נגד אויביו, ואמר בן עמישדי ירמוז לאחר שנקרו פלשתים את עיניו וקרא לה' והיה עמו ונקם מאויביו: (אור החיים)


{סז}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{סח}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{סט}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{ע}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{עא}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו': (תרגום יונתן)


{עב}   שביעי  בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא חַד עֲשַׂר יוֹמָא רַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹם חָד עֲשַר יוֹמָא קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום עשתי עשר יום. כבר בארתי בספר מאזנים למה השתנה זה המספר וטעם עשתי. כמו עשתנותיו מה שיולידו מחשבותיו כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול. ויאמר דבי יונה הספרדי כי פירושו על שתי עשר והטעם החשבון שהוא קודם ממנו והנה טעה שתי טעיות גדולות. האחד כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר הפך דבורו והעד הנאמן מבן עשרים שנה ומעלה. והטעות השנית כי אילו היה על שתי היה ראוי שיאמר עשני עשר ולא עשתי עשר כי עשתי לשון נקבה רק עשתי מלה אחת: (אבן עזרא)

 אור החיים  פגעיאל בן עכרן. ירמוז על פי דבריהם (ספרי ח"ב פיסקא שנ"ה) שאשר הגיד לאחיו מעשה ראובן ונזפוהו וכשהודה ראובן הודו לדברי אשר וקרבוהו, והוא מאמר פגעי אל פירוש פגעו אליו אחיו אחר שעברוהו:

עוד ירצה. על דרך אומרו ברוך מבנים אשר. ואמרו רז"ל (שם) וזה לשונם אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר עד כאן. ומצינו שברכת הבנים תסובב משכונת הקדושה, וזה לך האות ארון התורה אשר חנה בבית עובד אדום הגיתי וכו' (ברכות סג:), והוא מאמר פגעי אל שפגע בו אל אשר מזה נתברך בבנים, ואומרו בן עכרן ירמוז לעכירות הבתולים מבנותיהם כמאמרם ז"ל (תדא"ר פ"ט) שלא היה להם דם בתולים: (אור החיים)


{עג}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵה מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{עד}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{עה}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{עו}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{עז}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו': (תרגום יונתן)


{עח}  בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּרֵי עֲשַׂר יוֹמָא רַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹם תְּרֵיסַר יוֹמָא קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אחירע בן עינן. ירמוז על דרך מאמרם ז"ל (ספרי שם) בפסוק שבע רצון מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים בדגים בפרגיות ומלא ברכת ה' ים גינוסר עד כאן. והוא מאמר אחי רע פירוש שחלק אחיו היה בעיניו רע בערך חלקו, והיתה עינו מלאה מחלק שנפל בגורל ו: (אור החיים)


{עט}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא מֵאָה וגו': (תרגום יונתן)


{פ}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חַדָא מַתְקַל עֲשַר וגו': (תרגום יונתן)


{פא}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{פב}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{פג}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִירַע בַּר עֵינָן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרֵי חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דִי קְרַב מִנִכְסוֹי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)


{פד}  זֹ֣את | חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַֽעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִזְרְקֵי-כֶ֨סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה:

 אונקלוס  דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִיסֵי כַסְפָּא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי מִזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵין עֲשַׂר בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי: (אונקלוס)

 יונתן  דָא חֲנֻכַּת רְבוּתֵיהּ דְמַדְבְּחָא בְּיוֹם דְרַבִּיוּ יָתֵיהּ מִנִכְסֵי רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל פַּיְילֵי דִכְסַף תַּרְתֵּי סְרֵי כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא מַזִירְקֵי דִכְסַף תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל נְשִיאָה דִבְנֵי יִשְרָאֵל בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר מַזָלַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום המשח אותו. בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקיים אחרי המשח, שנמשח תחלה ואחר כך הקריב. או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר ביום משחו אותם (ויקרא ז, לו), (ח) למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אותו, ביום שנמשח הקריב: קערת כסף שתים עשרה. הם הם שהתנדבו (ט) ולא אירע בהם פסול (ספרי נג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (קצ"מ) נראה לעניות דעתי שהוא טעות סופר וצריך לומר ביום המשח אותו והוא מה שכתוב לעיל בפרשת ויהי ביום כלות משה כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותו אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן והביאו במדרש רבה כאן על ענין אחר ומזה טעו הסופרים וכתבו אותו גם בפרש"י: (ט) דק"ל למה ליה המנין לימנו כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשר: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ביום המשח אותו וגו'. כאן הצדיק דברינו שכתבנו למעלה כי כולן הקריבו יחד ביום אחד אלא שנסדרה נדבתם אחד ליום:

מאת נשיאי ישראל. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן, ואולי שישבח הכתוב אותם שמעצמן עשו חנוכת המזבח, והוא מאמר מאת נשיאי פירוש מאתם היה המעשה ולא הוצרכו להגיע מהזולת, ורז"ל אמרו (ספרי ח"א נ"ג) שבא לומר ששוו כולן במצוה אחת וזכות אחד עד כאן. פירוש אומרו זכות אחד הוא בענין הקרבן האמור בענין, אבל ימצא בהם הדרגות זה למעלה מזה כי נחשון גדול מכולן: (אור החיים)

 ספורנו  זאת חנכת המזבח. הנה חנוכת המזבח אז היתה בין הכל דבר מועט בערך אל חנוכת בית ראשון ברבוי הכלים ועשרם ורוב הזבחים: (ספורנו)


{פה}  שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָֽאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע-מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דִמְגִיסְתָּא חֲדָא דְכַסְפָּא וְשַׁבְעִין דְמִזְרְקָא חָד כֹּל כְּסַף מָנַיָא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוֵי מַתְקְלָא דְפַיְילָתָא חֲדָא דְכַסְפָּא כָּל קֳבֵיל שְׁנִין דַהֲוָת יוֹכֶבֶד כַּד יְלִידַת יַת משֶׁה וְשׁוּבְעִין סִלְעִין הֲוֵי מַתְקְלָא דְמַזִירְקָא חַד כָּל קֳבֵיל שׁוּבְעִין סָבֵי סַנְהֶדְרִין רַבָּא כָּל כְּסַף מָאנַיָא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שלשים ומאה הקערה האחת וגו'. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה ולא פירש באיזו שקל, (י) לכך חזר ושנאה כאן, וכלל בכולן כל כסף הכלים בשקל הקדש: כל כסף הכלים וגו'. ללמדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד, (כ) לא ריבה ולא מיעט (ספרי נד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש דאי לאו האי קרא הוה אמינא דשקל הקודש דכתיב גבי מזרק עליה לחודא קאי לכך כתיב שלשים ומאה הקערה וגו: (כ) פירוש כל אחד מכוון למשקל חבירו אף שבכלי הדיוט אין דרך לצמצם בהכרעות אבל כלי הקודש היו זה כזה בצמצום. והטעם נראה לי להורות אף שלכל אחד מן הנשיאים היה הכוונה בקרבנו כנגד שבטו וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה הזאת היו השיעורים והמשקלות כולן שוה להורות שכוונת כולם לאל אחד ברוך הוא: (שפתי חכמים)


{פו}  כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כָּל-זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה:

 אונקלוס  בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי מַלְיָן קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעַשְׂרִין: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵי סְרֵי כָּל קֳבֵיל רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל מַלְיָן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין טָבִין מַתְקַל עֲשַר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא כָּל קֳבֵיל עֲשֵירְתָּא דִבְרַיָא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעֶשְרִין כָּל קֳבֵיל שְׁנַיָא דְחַיָא בְּהוֹן משֶׁה נְבִיאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  כפות זהב שתים עשרה. למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהב (ל) ומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו (ספרי נה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש דזהב הכתוב בכף איני יודע אי קאי אכף שהוא היה של זהב או הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב מפני ששקלי הזהב והכסף אינן שוין תלמוד לומר כפות זהב סמך זהב לכף למדנו דהכף היה של זהב דעשרה זהב אכף קאי רא"ם. ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י כמו שתירץ לעיל דלכך נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' דהא בלאו הכי צריך לומר כן דהא כתיב מזרקי כסף שנים עשר דקשה גם כן למה לי מנינם וצריך לומר הם הם כו' שמע מינה דדרך הפסוק ללמדך דבר אחד בכל כלי וכלי ונראה לי דק"ל למה לי למכתב זהב הל"ל כפות שתים עשרה והרא"ם תירץ משום הכי נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' אלא מדסמך הזהב אל הכפות למדנו וכדפירש לעיל: חסלת פרשת נשא (שפתי חכמים)


{פז}   מפטיר  כָּל-הַבָּקָ֨ר לָֽעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים-עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין דִכְרִין תְּרֵי עֲשַׂר אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא תְּרֵי עֲשַׂר וּמִנְחַתְהוֹן וּצְפִירֵי בַּר עִזִין תְּרֵי עֲשַׂר לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵיסַר תּוֹרֵי לְרַב בֵּית אַבָּא דִיכְרָא דִיכְרִין תְּרֵיסַר מְטוּל דִיהוֹבְדוּן תְּרֵיסַר רַבְרְבֵי יִשְׁמָעֵאל אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה תְּרֵיסַר מְטוּל דִיהוֹבְדוּן תְּרֵיסַר רַבְרְבֵי פָּרַס וּמִנְחַתְהוֹן מְטוּל דְיַעֲדֵי כַפְנָא מִן עַלְמָא וּצְפִירֵי עִזִין תְּרֵיסַר לְחַטָאתָא מְטוּל לְכַפָּרָא עַל חוֹבֵי תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כל הבקר לעולה. אמר לשון יחיד, לומר כי גדר אחד לכולן. וכן אמר בקר זבח השלמים לשון יחיד לטעם זה עצמו: (אור החיים)


{פח}  וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר | זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֘ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַֽחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְכֹל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָא תּוֹרִין דִכְרִין שִׁתִּין גַדְיַן שִׁתִּין אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא שִׁתִּין דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בָּתַר דְרַבִּיוּ יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עֶשְרִין וְאַרְבַּע תוֹרִין כָּל קֳבֵיל עֶשְרִין וְאַרְבַּע מַטַרְתָּא דִכְרֵי שִׁתִּין כָּל קֳבֵיל שִׁתִּין שְׁנִין דַהֲוָה יִצְחָק כַּד יְלִיד יַת יַעֲקב בָּרְחֵי שִׁתִּין כָּל קֳבֵיל שִׁתִּין אַפִּין דְבִרְכַת כַּהֲנַיָא אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שִׁתִּין לְכַפָּרָא עַל שִׁתִּין רִיבְוָן דְיִשְרָאֵל דָא חֲנֻכַּת רְבוּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)


{פט}  וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת-הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל-אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו: (פפפ)

 אונקלוס  וְכַד עָלִיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵהּ וּשְׁמַע יָת קָלָא דְמִתְמַלֵל עִמֵהּ מֵעִלָוֵי כַפֻּרְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתְמַלֵל עִמֵהּ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכַד עָלֵיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵיהּ וּשְׁמַע יַת קַל רוּחָא דְמִתְמַלֵיל עִמֵיהּ כַּד נָחִית מִן שְׁמֵי שְׁמַיָא עִילַוֵי כַפּוּרְתָּא דְעַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתַּמָן הֲוָה דִבּוּרָא מִתְמַלֵל עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם, כתוב אחד אומר וידבר ה' אליו מאהל מועד, (ויקרא א, א) והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כח, כב), בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד: וישמע את הקול. יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל (במ"ר יד, כא): מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו: וידבר אליו. למעט את אהרן מן הדברות (ספרי נח):

חסלת פרשת נשא: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם ובבא משה. יתכן שתחלת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה וכל המדקדקים אמרו כי מדבר אליו מבנין התפעל והתי''ו מובלע ולפי דעתי שהוא שם הפועל כמו הנה לא ידעתי דבר והמ''ם תחת מן למשפט הלשון: וטעם וישמע. שהוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע וכן ויגל ה' את עיני בלעם: וידבר אליו. כן הי' משפט הדבור תמיד:

חסלת פרשת נשא (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מבין שני הכרובים. ראשי תיבות משה לומר לך שהוא חשוב ככרוב של מעלה: (בעל הטורים)

 אור החיים  הקול מדבר אליו. לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (שמות כ' א'), כי דבור היוצא מה' היה נוצר ממנו מלאך והוא המדבר לנביא, ועל פי זה ישבתי כל תיבת לאמר האמור בדיבורי ה' והוא אומרו הקול מדבר אליו פירוש קולו של הקדוש ברוך הוא מדבר לו, והגם שהתיבה דגושה כמו מתדבר, לצד שהקול הוא עצמו הדיבור יוצדק ליאמר כסדר זה, והמשכיל יבין:

חסלת פרשת נשא (אור החיים)

 ספורנו  ובבא משה אל אהל מועד. לדבר אתו וישמע את הקול. ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה מכל מקום בבוא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל וזה לא קרה בבית ראשון כל שכן בבית שני שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף. וזה כי היתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רועה: מדבר. בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו ובהשכילו את עצמו ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה': (ספורנו)